הכרזת העצמאות של מדינת ישראל קבעה כי האספה המכוננת, שתיבחר באופן דמוקרטי, תכונן חוקה. האסיפה המכוננת נבחרה בשנת 1949 ודנה ארוכות בכינון חוקה. מאמציה נכשלו.
בתום הדיונים התקבלה, בהחלטה, הצעת פשרה של חה"כ יזהר הררי (יוני 1950) ובה נאמר: "הכנסת הראשונה (היא האסיפה המכוננת) מטילה על ועדת חוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה חוקים חוקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה והכנסת תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה"
כך נהגה הכנסת במשך שנים, עד היום, חוקקה חוקי יסוד רבים (חוק יסוד: הכנסת, חוק יסוד: הממשלה וכו' וכן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק), אך אף פעם לא כינסה את כל החוקים האלה למסגרת אחת: החוקה. עלתה שאלה: האם סמכותה של הכנסת הראשונה לחוקק חוקה (כ"רשות מכוננת") הועברה לכנסות שבאו אחריה. רוב החוקרים סברו שכן. וכך, עד היום, הכנסת היא גם בית הנבחרים, גם הרשות המחוקקת וגם הרשות המכוננת.
