"כלב השמירה"?
התקשורת שכחה מזמן את תפקידה

שמואל שנהר 

  פנים רבות יש לתקשורת: היא "כלב השמירה של הדמוקרטיה", היא הכלי שדרכו מתקיים העיקרון של זכות הציבור לדעת והיא גם כלי המעצב, במידה רבה, את התרבות של חברה ומדינה. במדינת ישראל של השנים האחרונות עושה התקשורת את כל אלה, אך נראה כי יותר מכל היא הפכה לכלי השומר והמזין את עצמו וחמור מכך, היא כלי לעשיית רווחים לבעליו. ערוצי הטלביזיה הפרטיים מתחרים זה בזה בתוכניות "ריאליטי" בעייתיות ולעתים איומות, כדי להשיג רייטינג, כלומר רווח לבעליהם. שכן, ככל שגדל הרייטינג גדלה מנת הפרסומות ועולה מחירן.
בדרך להשגת רייטינג גבוה, הערוצים מצפצפים על הבקרה של הרשות השנייה ומשדרים דקות פרסום בכמות העולה על המותר בחוק, ואילו הערוץ הראשון, הציבורי, המתפרנס מתשלום האגרה שוכח את תפקידו כ"כלב השמירה" של הדמוקרטיה ונמנע, למשל, משידור סרטו המרתק של מיקי רוזנטל על משפחת עופר, שבמהותו הוא סרט על היחסים בין הון לשלטון. זאת בשל החשש מהתנגשות עם משפחה בעלת כוח כלכלי רב.
שידור הפרסומות הוא כה חשוב לבעלי הערוצים, עד שלאחרונה הם דאגו להעלות לסדר היום את הטענה, ששידורי בחירות אינם משפיעים על הבוחר ויש לבטלם. ומדוע עלה הנושא לסדר היום? משום ששידורי הבחירות "גוזלים" זמן מסך רב, המחויב על ידי החוק ובכך "נגזל" זמן לפרסומות ואולי גם זמן לתוכניות "ריאליטי" וכך מקטינים את רווחי הערוצים.
יחד עם זאת, צריך לשבח את התקשורת שלנו על הדרך שבה היא מכסה חדשות, ובעיקר את המלחמה בדרום. שידורי חדשות תמיד היו בישראל לא פחות טובים מאלה של הרשתות האמריקאיות, ואף של הבי.בי. סי. נראה שהפעם גם נוסף מימד של אחריות פנימית מסוימת, כה שונה מן הדרך הבלתי אחראית, שבה שודרו החדשות במלחמת לבנון השנייה.

על חלק משאלות אלה מנסה לדון הגיליון ה – 19 של נ. צ. לדמוקרטיה. קריאה נעימה ומאתגרת לכולכם.