פוליטיקה וכוח בשיח חכמים

שמואל שנהר 

  הוויכוחים בין חכמי המשנה והתלמוד, ואף המחלוקות שביניהם מוצגים במקורות באופן חיובי: "אלו ואלו דבריהם נשמעים", "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" והמחלוקת שבין בית הלל לבית שמאי, לפחות, מוצגת כ"מחלוקת לשם שמיים", אולם המחלוקות לא תמיד בנחת נשמעות. חכמים, ובעיקר המנהיגים, אינם מהססים משימוש במניפולציות ואינם בוחלים משימוש בערמה, באמצעים פוליטיים ואף בכוח פיזי.


תמונה ראשונה – מניפולציה

לאחר חורבן הבית, מקים רבן יוחנן בן זכאי מרכז לאומי ביבנה. הוא עושה מהפכה בחיי העם ובתרבותו:הוא בונה מודל לחיים לאומיים ללא המקדש וללא ירושלים. הוא מעמיד את התפילה, במקום הקרבת הקרבנות, כמוקד החיבור בין האדם לאלוהי ישראל, הוא מחזק את מעמדם של בית הכנסת ובית המדרש כמוקד הפעילות הלימודית והחינוכית, הוא מקים מוסדות של הנהגה לאומית והוא מכין תשתית התנהגותית לקראת חיים דתיים, ללא בית מקדש, לשנים רבות שיבואו. הוא מתקין תקנות המתמודדות עם שינוי הנסיבות הדרמטי שחל בשל החורבן, כגון התקנה בדבר העדות על הופעת הלבנה, שעל פיה נקבע ראש החודש וממילא הלוח העברי; התקנה בדבר נטילת לולב והתקנה, החשובה לענייננו, בדבר התקיעה בשופר בשבת. נאמר במשנה [ראש השנה פ"ד מ"א] יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת – במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין.
הגמרא מביאה ברייתא, שלא נכנסה למשנה, המספרת שלא בקלות הותקנה תקנה זו. מלכתחילה היו חלוקי דעות אם מותר לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת, מחמת חלול שבת, אך נקבע שניתן לתקוע בבית המקדש, אך לא בשאר חלקי הארץ. משחרב בית המקדש עולה השאלה בשנית: האם מותר לתקוע בראש השנה שחל בשבת. פוסק הריב"ז – מותר. אומרים לו בני בתירא, שהיו גדולי הדור – נדון תחילה. לריב"ז אין זמן. הוא רוצה להחליט, שכן אנו נמצאים לפני תחילת תפילת ראש השנה או בעיצומה והוא עונה לבני בתירא: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו, הם אומרים לו [יש להניח לאחר החג]: נדון, כלומר סוכם שנדון בשאלה. עונה להם הריב"ז: כבר נשמעה קרן ביבנה. ואין משיבין לאחר מעשה. מה זה אם לא מניפולציה. מנהיג הדור אינו מהסס משימוש ב"תרגיל", שיש להניח שלא ניתן לעשות אותו יותר מאשר פעם אחת, כדי להשיג את מטרתו.



תמונה שנייה – לא בשמים היא

"לא בשמים היא" הכריז רבי יהושע, בפרשת תנורו של עכנאי[בבלי, בבא מציע נ"ט א-ב], משום שחכמים ובראשם רבי יהושע לא קבלו את דעתו של רבי אליעזר, אחד מגדולי הדור, שאמר להם "אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו". ואמנם יצאה בת קול ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום". כנגד בת קול זאת אומר רבי יהושע: "לא בשמים היא" ורבי ירמיה מוסיף ואומר: "שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה – אחרי רבים להטות".
זהו סיפור המהפכה, שאותה הנהיג רבן גמליאל ביבנה. מעתה לא נשמעים יותר לאדם אחד, גדול ככל שיהיה ואף עושה מעשי ניסים, כרבי אליעזר, אלא נשמעים להכרעות חכמים בבית המדרש המתקבלות בהכרעות רוב. אך מנהיג המהפכה, רבן גמליאל אינו מסתפק בזה הוא מתנהג כפוליטיקאי נוקשה, מעביר החלטה בהצבעה להדיח ולנדות את רבי אליעזר[ "נמנו עליו וברכוהו"]. התנהגות זו של רבן גמליאל מעידה הן על אופיו והן על הקושי שיש למנהיגים מסוימים במשטר דמוקרטי להתמודד עם יריבים נחושים ופופולריים ומעבר לכך היא מעידה על הדרך שבה יפעל בעתיד.


תמונה שלישית – איך שומרים על הרוב

החלטות רוב – אליה וקוץ בהן, והקוץ הוא שהרוב, מטבע הדברים, עשוי להשתנות על פי הנושאים העומדים להכרעה ולא פחות חשוב על פי רצונם של האנשים המקבלים את החלטותיהם גם משקולים אישיים. בשלטון המבוסס על הכרעות רוב חייב המנהיג לדאוג לכך שהרוב ימשיך לתמוך בו ולא מילה זוטרא היא. מן הגמרא למדים אנו שרבן גמליאל, שעשה את המהפכה, לפיה מתקבלות החלטות ברוב דעות בבית המדרש, עושה מאמצים ו"תרגילים", כדי לשמור על הרוב שלו.

תחילתה של הפרשה המעידה על האמור לעיל היא המחלוקת בדבר היותה של תפילת ערבית רשות או חובה. רבן גמליאל נמצא בעיצומו של מאבק להנהגת סדרי מועדים, כלומר, קביעת דרך אחידה לחישוב לוח השנה היהודי המחייב, קביעת תוכן ונוסח התפילות, קביעת סדרי תפילה וכו'. ומתעורר ויכוח – האם תפילת ערבית הינה רשת או חובה [בבלי ברכות כז ע"ב]. רבן גמליאל אומר: חובה. רבי יהושע אומר: רשות. זהו ערעור על מנהיגותו של רבן גמליאל וערעור על המאמץ לקבוע סדרי תפילה אחידים. משנודע הדבר לרבן גמליאל הוא מחליט ללמד את רבי יהושע לקח [אותו רבי יהושע, שפגשנו למעלה, שהיה שליחו בפרשת הדחתו של רבי אליעזר] ומתכנן לו "מארב". מכנס רבן גמליאל, בבית המדרש, את "בעלי תריסים" [כנוי מליצי לתלמידי חכמים], וגם רבי יהושע נוכח במקום.
בפניהם מוצגת שאלה "מוזמנת" על ידי התלמיד ששמע מפיו של רבי יהושע את עמדתו בנושא: האם תפילת ערבית היא רשות או חובה. רבן גמליאל עונה: חובה ושואל – היש מי שחולק. מן הטקסט ברור כי אין הוא מפנה את השאלה לכלל הנוכחים אלא מישיר מבטו אל רבי יהושע וזה עונה: לא, אין חולק. אולי שינה דעתו מפני דעתו של רבן גמליאל, כפי שכבר עשה בעבר בנושאים אחרים. אולי אינו רוצה להיכנס לויכוח דווקא במעמד זה שאינו נוח לו. אך זה אינו מספק את רבן גמליאל. כפוליטיקאי אכזרי הוא רוצה להשפיל את יריבו ואומר: עמוד על רגליך ויעידו בך. רבי יהושע מודה שאמנם אמר שתפילת ערבית היא רשות, אך עתה, כך ניתן להסיק מן הטקסט, הוא מקבל את דעתו של רבן גמליאל. גם זה אינו מספק את רבן גמליאל. הוא אינו מורה לרבי יהושע לשבת אלא יושב בעצמו וממשיך לדרוש, כאשר רבי יהושע, מגדולי הדור, ממשיך לעמוד ואינו מתיישב, מפני כבודו של ראש הישיבה.

כאן הגדיש המנהיג את הסאה. השפלתו של רבי יהושע, ולא בפעם הראשונה, מרגיזה מאד את הנוכחים והם מחליטים על צעד מרחיק לכת, האפשרי רק במקום שבו מתקבלות הכרעות ברוב דעות: הם מחליטים להעביר אותו מתפקידו כנשיא הסנהדרין. ייתכן ואין להם חילוקי דיעות עם מנהיגם על המהות והם אפילו מעריכים את פסיקותיו, אך הם אינם יכולים יותר לקבל את אופיו השתלטני ואת התנהגותו כלפי חבריו. כך פועלת דמוקרטיה. היא מתאפיינת בכך שניתן בה, ורק בה, להחליף שלטון ולא בכוח הזרוע וכן כי שקולי הבוחרים אינם תמיד אידיאולוגיים. גם אופיו, יושרו והתנהגותו של המנהיג עומדים למבחן הבוחר.

רבן גמליאל איבד את הרוב שהיה לו. האם מישהו נרדם בשמירה ואפשר מצב בו נוצר רוב כנגד מנהיג העם, שכן כפוליטיקאי משופשף, בשלטון המבוסס על שלטון הרוב, ידע רבן גמליאל שיש לדאוג לכך שהרוב התומך בו יישמר. כיצד דואגים? בשיטות שהיו, לאחר שנים, מקובלות על "פלוגות הפועל" של אלמוגי ומבוצעות כיום, בתשלום מלא, על ידי חברות שמירה. מעמידים שומרים בפתח בית המדרש עם רשימות של אלה הרשאים להיכנס ומונעים את כניסתם של אלה ש"אין תוכם כברם", כהוראת רבן גמליאל, כלומר אלה שכלפי חוץ תומכים ברבן גמליאל וכלפי פנים, בבית המדרש, עלולים להתנגד לו. יש להניח כי כדי לדעת זאת צריך גם מודיעין: מי לנו ומי לצרינו. אולי בדרך של מעקבי סתר ואולי בדרך אחרת. יתכן גם שהשומר לא בחן כראוי את "בעלי התריסים" שנכנסו לדיון על תפילת ערבית ואולי גם המודיעין לא היה מהימן מספיק או שהיה כושל ולא חש בכך שקימת מורת רוח גדולה מדרך התנהלותו של מנהיג העם.

משהודח רבן גמליאל, מדיחים גם את השומרים מפתח בית המדרש ונותנים למאות תלמידים להיכנס ודנים בסוגיות רבות ומקבלים, בהצבעות רוב, החלטות מחייבות.


תמונה רביעית - רבן גמליאל נלחם על חייו הפוליטיים

אף שמעבירים את רבן גמליאל מתפקידו, אין נוהגים בו בדרך שבה נהג הוא ברבי יהושע ואין מנדים אותו. מעמדו וכוחו הפוליטי, יש להניח, עמדו לו. גם מתקשים למצוא לו יורש. עולים שמות אחדים כמועמדים לרשתו. אבל הם נפסלים. רבי יהושע נפסל משום שהוא "בעל מעשה", כלומר זה שבגללו הודח רבן גמליאל. נימוק בעייתי. רבי עקיבא נפסל, משום שאין לו זכות אבות, שכן מוצאו ממשפחת גרים. ומציעים את התפקיד לרבי אלעזר בן עזריה שהוא גם חכם, גם עשיר ובעל ייחוס – עשירי לעזרא, אך הוא אינו ממהר לענות בחיוב. הוא מבקש להיוועץ באשתו והיא מבינה כי כללי המשחק השתנו. אין מדובר יותר בתפקיד לחיים, כפי שהיה בעבר אלא בתפקיד התלוי ברצונו של ציבור החכמים. מי שהעביר את רבן גמליאל ממשרתו, היא אומרת לו, יוכל גם להעביר אותך.

רבי אלעזר מקבל על עצמו את התפקיד, אך רבן גמליאל אינו נעלם מן הזירה הפוליטית. הוא נלחם על חייו הפוליטיים. אף שאינו יושב בראש ואינו מנהל את הדיונים על הסוגיות השונות העולות לדיון, הוא אינו נוטש את בית המדרש, שנאמר: "לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת"[ברכות כח ע"א]. הוא נלחם על דעותיו, אף שידו יוצאת על התחתונה בסיפור המובא בגמרא, בענין זכותו של גר עמוני לבא בקהל ולהשתתף בדיון.

הוא גם מנסה טקטיקה אחרת ביחסו לאנשים. אם בעבר נהג ביהירות, לא התעניין בקושי יומם של חבריו החכמים ולא היסס להשפילם ואף להדיחם, כפי שראינו לעיל, הרי עכשיו הוא מנסה להתפייס עם גדול יריביו, הלוא הוא רבי יהושע. הוא מטריח עצמו לביתו ומגלה, לראשונה, את קשיי פרנסתו ומבקשו, למען כבודו של אביו, ראש הסנהדרין בירושלים לפני חורבנה, רבן שמעון בן גמליאל, למחול לו. הוא זקוק לתמיכת רבי יהושע כדי לשוב לתפקידו, ואמנם מעשה זה הצליח. רבי יהושע בא בעצמו אל בית המדרש והצליח, לא ללא התנגדות, לשכנע את החכמים להשיב את רבן גמליאל לתפקידו. אלא שאין זו חזרה מלאה: רבן גמליאל דורש שלוש שבתות ורבי אלעזר בן עזריה, שמונה כיורשו, דורש שבת אחת.


תמונה חמישית – הפעלת כוח

מי שחי בתרבות שבה ניתן להשתמש ב"תרגילים" וברשימות תומכים, כדי להשיג רוב, אל יתפלא שרק פסע הוא בין "תרגיל" לבין שימוש ברוטלי בכוח. כך נאמר שרבי עקיבא חושש שרבן גמליאל יפעיל כוח ממש, כדי להשתלט על בית המדרש ומורה לחכמים בבית המדרש לנעול את הדלתות, כלומר להתבצר, כדי "דלא לייתו עבדי דרבן גמליאל ולצערו לרבנן", כלומר, כדי שלא יבואו "השומרים" דלעיל ויפגעו בחכמים. וזהו הסיפור על ההלכות שנפסקו בעליית חנניה בן חזקיהו בן גרון, שבאו חכמים רבים לבקרו וקבעו הלכות רבות בהזדמנות זו, על פי בית שמאי שגבר, זו הפעם, על בית הלל. הכיצד ? בכך שמנעו בחרב ממש מתלמידי בית הלל לעלות לעליית ביתו של רבי חנניה, שבה התקיים הדיון על ההלכות ויצרו רוב לבית שמאי, כפי שנאמר בירושלמי, שבת נד: "תלמידי בית שמאי עמדו להן למטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל", ועל כך נאמר בירושלמי ש"היה אותו יום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל".


סיכום

לא תמיד דברי חכמים בנחת נשמעים. ראינו כיצד חכמים עושים מניפולציות, מגייסים רוב לעמדתם, דואגים לשמירת הרוב בדרכים מפוקפקות ולבסוף משתמשים בחרבם, כדי לחסל יריבים. מאידך גיסא, כל המעשים הללו אינם עוזרים ודבר הרוב גובר. המהפכה, שעשו הריב"ז ורבן גמליאל, שהנהיגו דרך אחרת לקבלת החלטות - דרך הרוב, גוברת והיא בעלת משמעות גם לגבינו. שכן, במשטר דמוקרטי קיימת רק דרך אחת לישוב מחלוקות והיא שמירה על כללי המשחק: בחירות, קבלת החלטות על פי רוב דעות, תוך כדי שמירה על זכויות היסוד של המיעוט ואי שימוש בכוח לפתירת מחלוקות. וכאשר בית המשפט נדרש לפסוק בין מחלוקות, החלטותיו מתבצעות מיד, ללא כל צורך בהפעלת חטיבת צנחנים. זוהי משמעותו של שלטון החוק.
יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מחולייה של הדמוקרטיה – מניפולציות, קיצורי דרך, "תרגילים" לגיוס תמיכה ושימוש בכוח להרחת מתנגדים. את זה הבינו חכמים, למגינת הלב, די מהר והגמרא נותנת לזה ביטוי ואינה מכחדת דבר. כאז גם עתה, הדרך להתגבר על חולייה של הדמוקרטיה היא לא להביא כל דבר להכרעת בית המשפט אלא לקיים תרבות פוליטית, שאינה מקבלת התנהגות בלתי מוסרית, שאינה עולה בקנה אחד עם כללי המשחק הדמוקרטיים.