רציונל ושחקנים
בהגדרה אופרטיבית: דמוקרטיה השתתפותית היא תהליך ניהול דמוקרטי המדגיש את השתתפות הציבור בקבלת החלטות. במערכת החינוך תורגם המושג ל"חינוך אזרחי" במובן:
א. הקניית ידע פוליטי והטמעת מודעות, אחריות ומחויבות לערכים דמוקרטיים.
ב. פיתוח כישורים ומיומנויות של אזרח רציונאלי ומעורב.
ג. התנסות בחוויה האזרחית ועידוד מעורבות אזרחית.
ההכרה בסכנות האורבות למדינה ולחברה בישראל הניעו בעשור האחרון מהלכים יזומים, עיקשים, אך לא מתואמים, של חינוך לדמוקרטיה השתתפותית (מעתה, חינוך אזרחי) בקרב שלושה מגזרים: המגזר הממשלתי, המגזר העסקי והמגזר האזרחי. למרות ההסכמה על עצם הצורך בחינוך למעורבות אזרחית, המגזרים נבדלים זה מזה בכל מובן אפשרי.
ניתן ללמוד על חוסר התיאום והשלכותיו מדוגמת העיר לוד, בה פועלים במערכת החינוך ב-2008 שלושים ושניים ארגונים (רשימה חלקית): בקידום הישגים - מכללת לווינסקי, אינטל. בקידום ערכים לאומיים - מל"ש, יהלום, הגרעין התורני. בקידום אזרחות משותפת - מדרשת אדם, העמותה לכבוד האדם, ארכיאולוגיה קהילתית, גבים, נבחרת, ח.מ.ה, אפשר גם אחרת, ציונות 2000, קליידוסקופ, פר"ח. בקידום רווחה – יד רחל, מרכז ההיגוי האתיופי, עמותת אלון, עלם, סינגור קהילתי, פש"ר, יד ביד. בקידום החינוך היהודי/דתי - הגרעין התורני, מבראשית, הזהות היהודית, עיתים, בני עקיבא העולמי, לה"ב, ישיבת דרכי נועם. בקידום פעילות תרבות ופנאי - קרן קרב, הקונסבטוריום, מפתח (למוסיקה), השירות הבולאי.
כל אחד מהגופים מעשיר את המרחב הציבורי בדעות מגוונות, מעשיר את התלמידים בידע, מחנך לערכים, מעודד מעורבות בחברה ובעצמו מהווה דוגמה למעורבות בחברה. אבל, השאלה הנוקבת היא: האם המאמץ המערכתי הזה (המאפיין את מרבית הערים בארץ) יכול להניב תפוקה מערכתית של אזרחות משותפת ופעילה, או שמא התהליך כולו מחזק דווקא את מגמות הפירוד והקיטוב בחברה? שהרי האינטרסים מנוגדים:
האינטרס של מערכת החינוך הינו ממלכתי ומטרתו בניית זהות קולקטיבית (מבוססת על עקרון הפלורליזם) על מנת לאפשר אזרחות משותפת וחיים מאורגנים בחברה מרובת תרבויות ומקוטבת. היעד: הבוגר כאזרח הגון, הישגי ומעורב. האמצעים: קביעת מדיניות חינוכית ופיקוח.
האינטרס של המגזר העסקי בחינוך הינו כלכלי-מערכתי ומטרתו חיזוק יכולת התחרות של המשק הישראלי בשוק הגלובלי. היעד: הבוגר כאזרח הישגי ויצרן המעורב בחברה הניאו ליברלית. האמצעי: מימון יוזמות חינוכיות.
האינטרס של החברה האזרחית בחינוך הינו ערכי אך סקטוריאלי, היות ומדובר בחברות אזרחיות שונות (החרדית, הדתית, הלאומית, הערבית, הרוסית, החילונית). המטרה הינה חיזוק הזהות הסקטוריאלית והיעד הינו בוגר הגון (ערכי על פי תפיסת עולמה) ומעורב (בקהילה הסקטוריאלית בעיקר).

הכרה בחיוניות ההשתתפות הפוליטית, גורם מאחד או מפצל ?
הנחת היסוד בדמוקרטיה היא שלטון העם. בעשור האחרון התגבשה הכרה ציבורית בסכנה לחוסן הדמוקרטי לנוכח ירידה דרמטית בכל מאפייני ההשתתפות הדמוקרטית הפורמלית: ירידה בהיקף ההצבעה (מ-85.9% ב- 1966 ל-63.2% ב- 2006), ירידה בהיקף החברות במפלגות (מ-18% ב- 1969 ל-6% ב-2006), וירידה ברמת האמון בכל מוסדות השלטון: כולל ירידה באמון בבית המשפט הגבוה לצדק מ-85.9% ב-1996 ל-49% ב-2008).
צמצום דרמטי זה בהשתתפות הפוליטית מסכן את החוסן הדמוקרטי בכך שהוא מגדיל את חוסר השוויון הפוליטי (אין ייצוג לכל הדעות), הוא מאפשר הטיית המדיניות הציבוריות (המצביעים הם, ברובם, בעלי האמצעים וההשכלה) והוא מייצר מדיניות ציבורית, שאינה משקפת את ההעדפות הציבוריות הרחבות. יתרה מזאת, צמצום ההשתתפות הפוליטית משמעו הגדלת הבורות הציבורית, הניכור והאדישות (34% בלבד הצהירו ב-2007 שהם מרוצים מאופן התפקוד של הדמוקרטיה בישראל, לעומת 46% ב- 2006), ואולי אף חיפוש פתרונות חלופיים לדמוקרטיה (בקרב 27% שהצהירו שהדמוקרטיה אינה צורת השלטון הטובה ביותר, 56% הצהירו שהיו מעדיפים מנהיג חזק).
הצמצום בהשתתפות הפוליטית מסכן את החוסן הביטחוני: חוסר אמון במוסדות, כולל בצה"ל, משמעו צמצום מוכנות האזרחים להתגייס לצבא, או להתייצב למילואים.
הצמצום בהשתתפות מסכן את החוסן החברתי: דעיכת המסגרות הקהילתיות - המזמנות תרגול של שותפות, סולידריות ומעורבות - מקטין את ההון החברתי; הזהות הקולקטיבית מתחלפת בזהויות סקטוריאליות מתנגשות, הסולידריות הקהילתית נחלשת בהעדר רשתות חברתיות, והאמון הבין-אישי נחלש.
המודעות לסכנות עוררה, בקרב נציגי המגזרים, הסכמה בהתייחס לשלוש נקודות:
א. הצורך הדחוף לטפל בסכנה,
ב. ייעוד מערכת החינוך לטפל בה - לנוכח שקיעת כל המוסדות המסורתיים שחינכו לערכים (המדינה, המפלגות, המשפחה).
ג. הכרה בצורך לבנות ליבה ממלכתית משותפת: מסד של ערכי יסוד משותפים וקבלה של תהליכי הכרעה דמוקרטיים משותפים, על מנת לאפשר חיים מאורגנים, משגשגים וערכיים במדינה מרובת תרבויות ומקוטבת.
לכאורה: יישום תיאורית הדמוקרטיה הפסייפסית ('קערת הסלט') המוצעת לאזרחות משותפת במדינות מרובות תרבויות: שוק חופשי ופלורליסטי של דעות מגוונות (פירות) המעשיר את המרחב הציבורי, אשר מכוון לבנות את המכנה המשותף הרחב המוסכם בחברה (הקערה) באמצעות חינוך אזרחי (הרוטב).

מה נעשה לקידום החינוך לדמוקרטיה ההשתתפותית ?
משרד החינוך מיקם את עצמו, בעשור האחרון, בעיקר בקביעת מדיניות ובפיקוח, העביר את האחריות לגיוס המימון לתכניות למיקור חוץ ואת האחריות ליישומן העביר לארגונים עסקיים ו/או וולונטריים.

במדיניות: א. חוק מטרות החינוך השתנה ב-2003: 7 מ-11 סעיפיו מכוונים לחינוך אזרחי. סעיף 9 מציין במפורש: "לטפח מעורבות בחיי החברה". ב. בשנת 1999 אימץ המשרד כמדיניות את דו"ח קרמניצר שמטרותיו: הקניית ידע, הבנה ויכולת ניתוח, שיפוט והכרעה בשאלות חברתיות ופוליטיות, הפנמה של ערכי המדינה, יצירת מחויבות למשטר הדמוקרטי ונכונות להגן עליו, מסוגלות ורצון להיות אזרח פעיל, מעורב ואחראי. ג. ב- 2004 (ולאחר מאבק ציבורי ממושך) הכניס המשרד את הוראת האזרחות כמקצוע חובה בתכנית הליבה ד. בשנה"ל תשס"ח הרחיב המשרד את הוראת האזרחות לכיתות ט' ול-2 יחידות לבגרות, כאשר 20% מהיחידה השנייה מכוונים למטלת ביצוע של אזרחות פעילה (ליישום משנת תש"ע).
מדיניות המשרד מתגלה כ"אסתטיקה של הרטוריקה" בשל כמה מגבלות:
א. העדר יכולת לאכוף מדיניות ממלכתית, גם בחינוך לאזרחות – המשרד הכיר בחוסר יכולתו לאכוף את תכנית הליבה על הזרמים העצמאי והתורני, כאשר ביולי 2008 עבר בכנסת חוק, שעקף את החלטת בג"ץ ונתן אישור למגזר החרדי לא לקיים את תכנית הליבה ובכל זאת לקבל תקציב ממשלתי.
ב. מגבלת ההיקף: שיעור הלומדים אזרחות, בכל שכבות הגיל בשנה נתונה, עומד בתשס"ט (ולאחר תוספת 600 כיתות לשכבת ט') על 12.4% בלבד. (בהשוואה לכ-85% הלומדים ספרות, או תנ"ך). המשמעות: 87.6% מכלל התלמידים בישראל לא נחשפים לתכנית לימודים המכוונת לבניית אזרחות משותפת.
ג. מגבלת הפיקוח: בקידום החינוך האזרחי והמעורבות החברתית נוטלים חלק 20 יחידות במשרד החינוך. היחידות אינן מתואמות, נעדרות כלי הערכה ומדידה בנושא ולא מצליחות להצביע על שינוי מערכתי.
ד. מגבלת הפרשנות: בחינוך העצמאי ובחינוך התורני לא לומדים אזרחות, אך מעודדים מעורבות חברתית במובן צדקה ולא צדק. כמו כן, בבתי הספר היסודיים לומדים, בכיתות ב' עד ד', לפי תכנית הלימודים 'מולדת חברה ואזרחות', במסגרתה כל סקטור מדגיש זווית אחרת (אפשר רק מולדת) ומכוון למעורבות על פי תפיסת עולמו.

המגזר העסקי
קרנות ואנשי עסקים פרטיים נתרמו לסייע למערכת החינוך, אך מניתוח שיקולי מעורבותם עולה שונות רבה: א) השתתפות שנובעת משיקולים כלכליים-מערכתיים: להגדיל את ההישגים הלימודיים על מנת לחזק את החוסן הכלכלי של המדינה ב) השתתפות שנובעת מפילנתרופיה (1) "עסקים למען הקהילה" על מנת להחזיר חלק מהעושר שנלקח מהקהילה בחזרה לקהילה (בצד שיקולים עסקיים טהורים) (2) קרנות פרטיות וקרנות ציבוריות – קידום מטרות פרטיות או ציבוריות (ג) השתתפות שנובעת מאמפטיה, אלטרואיזם, ציווי דתי – נתינה לשמה.
הבעיות שנוצרו ברמת בית הספר: חינוך להישגים מתנגש עם חינוך לערכים (לא מוכן להתנדב, כי עסוק ב...). חינוך לאינדיבידואליזם מנוכר מתנגש עם חינוך לסולידריות קהילתית (מגן על שלי, לא מגן על שלנו). חינוך לקפיטליזם דורסני מתנגש עם סוציאל-דמוקרטיה (לא עוזר לחלשים בחברה). חינוך לצדקה מתנגש עם חינוך לצדק חברתי (עוזר על ידי 'מתן דגים ולא חכות').
בעיה אחרת נוגעת להיעדר יכולת הפיקוח על כניסת הקרנות לבתי הספר. גם אם קיימת הנחייה של משרד החינוך (ובדרך כלל לא קיימת), מנהל בית ספר נוטה לקבל כל סיוע כספי שמוצע לו, גם אם לכסף יש מחיר: גם אם התכנית המוצעת של הקרן אינה עולה בקנה אחד עם חזון בית הספר וערכיו, גם אם היא מתנגשת במובהק.

החברה האזרחית
7% מכלל כ-26,000 העמותות הפעילות בשנת 2008 (כ-1,820) הינן עמותות לשינוי חברתי. הן נפרשות על פני כל קשת הדעות ומתנגשות, אך המכנה המשותף להן הוא שכולן מנסות לחדור למערכת החינוך, על מנת לקדם את השינוי החברתי שמציעות.
מבט חטוף על הקצוות מלמד על הבעייתיות: בקצה השמאלי הקיצוני ניתן למצוא עמותות כמו "פרופיל חדש", המחנכת לפציפיזם ודה-מילטריזם (כולל סרבנות גיוס). בקצה הימני הקיצוני ניתן למצוא עמותות כמו "נשים בירוק" המחנכת לנציונליזם (כולל התנגדות בנשק לפינוי משטחי יהודה ושומרון). ובקצה הדתי הקיצוני נמצאות העמותות של ש"ס ואגודת ישראל המחנכות לפונדמנטליזם.
במרכז המפה נמצאות עמותות רבות המנסות לבנות אזרחות משותפת ("מדרשת אדם", "המכון הישראלי לדמוקרטיה", "גשר" ורבים אחרים), אך בהיעדר מדיניות מכוונת של משרד החינוך ובהעדר משאבים, יכולת השפעתן נמוכה.
הבעיה המתגלה בכל בתי הספר (והדוגמא של לוד ממחישה זאת): התנגשות בין תפיסות עולם שונות והתחפרות בערכים סקטוריאליים המכוונים להשתתפות חברתית סקטוריאלית. תהליך זה לא רק שאינו בונה אזרחות משותפת, הוא מחזק את מגמות ההתבדלות של הקבוצות ומגביהה את חומות ההפרדה בין הקבוצות.

מרחבים לשיתוף פעולה: האומנם תלת מגזריות ?
דומה שהסכנות העולות ממעורבות לא מבוקרת של המגזרים במערכת החינוך רבות מהיתרונות:
א. מתחזקת מגמת פיצול וניכור עקב (1) מאבק על ההגמוניה בין אופציות ערכיות מנוגדות: ערכים: ליברליזם (כלכלי לעומת חברתי), פונדמנטליזם, נציונליזם (2) מאבק על ההגמוניה הפוליטית (והשפעה על התלמידים כבוחרים עתידיים).
ב. החינוך לערכים מתנגשים מתרחב בהיעדר פיקוח – משרד החינוך חסר מידע באשר להיקף התופעה: לא סיים מעולם סקר על היקף המעורבות של גופים חוץ-ממשלתיים במערכת החינוך, 'שולחנות עגולים' של המשרד עם נציגי הגופים החוץ ממשלתיים הפועלים במערכת החינוך - שהחלו ביוזמת שרת החינוך - הופסקו. מבחינה ארגונית המשרד חסר יכולת פיקוח: למפקחת הכוללת על הוראת האזרחות אין מנדט לפקח על תהליכים החורגים משיעור האזרחות. הגורם המרכז את הנושא הוא מטה קרמניצר, (שמתוכנן להתמזג ביחידת הפיקוח על הוראת האזרחות) והוא נעדר תקציבים ועובדים וחסר יכולת פיקוח.
האתגר העולה מהדברים מונומנטאלי: על מנת להגיע לתפוקה מערכתית של דמוקרטיה השתתפותית אפקטיבית נדרשים תכנון, ריכוז ותיאום ברמה מערכתית תלת-מגזרית. היות ושלושה המגזרים מזהים כיעד משותף את ההכרח בחינוך התלמיד להיות אזרח מעורב (כל אחד ממניעיו הוא), יש לעודד את השיח המתפתח כשולחנות עגולים תלת-מגזריים, הן במשרד שרת החינוך, הן במשרד ראש הממשלה; יש לחזק ולהרחיב את ההוראה והחוויה של החינוך האזרחי במערכת החינוך: בשלב ראשון כרצף של תכנית לימודים מהקדם יסודי ועד י"ב - בממלכתי (יהודי וערבי) ובממלכתי-דתי; ובשלב שני, לאחר התאמות ובניית הסכמות - כחלק מתכנית ליבה המחייבת את כל הזרמים.
בסיכומו של דבר הדברים פשוטים: בלי לחנך באופן מערכתי לדמוקרטיה השתתפותית לא ניתן לצפות לתמיכה בדמוקרטיה, ולא ניתן לצפות להשתתפות דמוקרטית. כן ניתן לצפות לפגיעה מתמשכת בחוסן הדמוקרטי כתוצאה ממאבק בין אופציות אידיאולוגיות מנוגדות.