|
בשנים האחרונות הואץ מאוד השימוש שעושות דמוקרטיות ותיקות בשיטות של שיתוף הציבור בתהליכי קבלת החלטות. מאפייניה המרכזיים של דינאמיקה זו, הם היותן שיטות המופעלות ביוזמה של ממשלות ומקבלי ההחלטות עצמם, וכן בהיותן שיטות רחבות היקף במיוחד, ומשתפות באופן דליברטיבי (שיקול דעת) כמה אלפי אזרחים. בשם האופק, אליו עוד ניתן לשאוף בישראל, ברצוני לסבר את אוזניכם בשני מיזמים נועזים שבוצעו בתחום בשנים האחרונות.
המיזם הראשון הוא ה- 21st Century Town Meeting, המהווה חידוש של האייקון התרבותי הידוע של ה- Town Meeting של עיירות ניו-אינגלנד ואחרות. מיזם זה מתמודד עם השאיפה לשתף מספרים גדולים מאוד של אזרחים בתהליכים דליברטיביים. המיזם מהווה את הניסיון הגדול ביותר עד עתה בעולם במובן של מספר המשתתפים באירוע דליברטיבי אחד. השיטה נוסתה כבר עשרות פעמים בארה"ב ואף מחוצה לה, ואחת הפעמים המפורסמות ביותר היא בפרויקט Listening to the City, אשר בוצעה בעיר ניו-יורק.
במנהטן, התכנסו ליום אחד ביולי 2002, 4,500 אזרחים על מנת לדון בשיקום מרכז הסחר העולמי לאחר 9/11, בחסותם של ראש העיר, המושל והרשויות האחראיות על השיקום. בתקופה ההיא, הביע הציבור אי-שביעות רצון מן ההצעות הנדונות לשיקום מרכז הסחר העולמי, ולכן החליטו פרנסי העיר לשתף את הציבור בקבלת ההחלטות בנושא. חשיבות הסוגיה, והיותה של פרקטיקה "חדשה על המדף", הובילו לאחד המיזמים הגדולים והמרשימים ביותר בתחום עד כה. על שולחנם של האזרחים שהתכנסו במרכז הכנסים הגדול במנהטן הונחו שש הצעות לשיקום.
הכינוס החל בבוקר והסתיים בלילה. הוא התנהל על בסיס מידע שהועבר לאזרחים מראש ונבנה כך על מנת לאפשר למספר גדול של אזרחים לקיים דליברציה בינם לבין עצמם. על פי מבנה הכינוס ישבו האזרחים בשולחנות עגולים בני עשרה משתתפים. בכל שולחן הונחה הדיון על ידי שני מנחים מטעם הנהלת הפרוייקט (סה"כ 900 מנחים!). מנחה אחד ניהל את הדיון על פי הכללים הדליברטיביים הדרושים, ומנחה שני תיעד את הדיון על גבי מחשב. תיעוד זה עבר בזמן אמיתי ל"צוות תוכן" (theme team) אשר ביכולתו לסכם בזמן אמיתי את ההסכמות ואי ההסכמות המתגבשות בכל שולחנות הדיונים, ולהציגם על גבי מסכים גדולים. בתום הכינוס, כל משתתף ומשתתפת הלכו לביתם עם מסמך סיכום בן 3-2 עמודים המתאר את ההסכמות הללו, ובתום שבועיים הוצג מסמך הסיכום המלא. האזרחים בכינוס בחרו לדחות את כל ההצעות שהונחו על שולחנם, ובמקומן ניסחו סט של ערכים ועקרונות על פיהם צריך לתכנן מחדש. האזרחים הסכימו על דברים רבים, בין היתר: לכבד יותר את זיכרון הנספים, לכלול בתכנון את השכונות ליד, העיר בכלל וכל המושפעים מ- 9/11, לשפר את התחבורה והדיור באזור, להקטין את שטחי המסחר בפרויקט השיקום ועוד.
מקבלי ההחלטות השתמשו מיד בתוצאות הכינוס, תוך שינוי תנאי המכרז הקיים לשיקום, והכריזו על התחרות הבינלאומית לארכיטקטים, שבבסיסה עמד אותו סט של ערכים ועקרונות. הכינוס קיבל הדים רבים ופורסם בכל העיתונים ומהדורות החדשות, ונחשב לתהליך מוצלח מאוד בו השתתפו אזרחים, בתהליך קבלת ההחלטות בנושא כה משמעותי בציבוריות האמריקאית.
במיזם השני, מדובר ביוזמה של ממשלת הפרובינציה בריטיש קולומביה, קנדה, שם בוצע בשנים 2004-2005 תהליך בשם Citizen Assembly on Electoral Reform, אשר נועד להתמודד עם הרצון לשנות את שיטת הבחירות בפרובינציה. במקום למסור את התהליך לוועדות מומחים ונבחרי ציבור כנהוג, בחרה הממשלה בדרך אשר תחשב לימים כהחלטה נועזת והיסטורית – היא מסרה את תהליך ההחלטה לידי אזרחי הפרובינציה. לצורך כך עוצב תהליך ייחודי של 'אסיפת אזרחים', שנבחרה מתוך מדגם סטטיסטי של האוכלוסייה, ומנתה 161 אזרחים המייצגים את כל אזורי הבחירה בפרובינציה.
אסיפת האזרחים עברה תהליך ממושך בן שנה, בו נלמד הנושא, נערכו מפגשים עם אזרחים רבים ברחבי הפרובינציה, נערכו דיונים והושגה הסכמה על שיטת בחירות חדשה. עיקרה של השיטה שנבחרה באסיפת האזרחים הוא מעבר משיטה רובנית (הדומה לשיטה האמריקאית), לשיטה יחסית (הדומה לשיטה הישראלית), המאפשרת קשר אמיתי בין הצבעת האזרחים לבין תוצאות הבחירות. כך, למשל, יימנע מקרה שקרה בבחירות 1996 בו מפלגה שקיבלה 42% מקולות הבוחרים זכתה בשניים מתוך 79 מושבים בבית המחוקקים בלבד. השיטה שנבחרה על ידי האזרחים הועמדה על פי חוק של הממשלה למשאל-עם, במאי 2005, וזכתה לתמיכתם של 57% מהמצביעים. במקרה של בריטיש קולומביה הצעת האזרחים לא נתקבלה, שכן החוקה דורשת רוב של 60% מהקולות לפחות. יחד עם זאת, הניסיון נחשב למאוד מוצלח, ולכן נוסה בפרובינציית אונטריו ואף הוחלט לבצעו גם בפרובינציות נוספות, בקליפורניה והולנד.
נשאלת השאלה האם שיטות מעין אלה טובות וישימות במציאות הישראלית? התשובה, לדעתי, היא כן והזמן הנכון לכך הוא עתה. חרף המורכבות הגלומה במהלכים מסוג זה, אין שום סיבה כי הדמוקרטיה והחברה הישראליים לא יתנסו בחשיבה ופרקטיקה של 'ממשל חדש' העוסק, בין היתר, בהעמקת האופי הדמוקרטי של החברה בישראל, ומתבטא גם בשיתוף אזרחים בקבלת החלטות. אין לי ספק כי כל הצעה אזרחית, שתוסכם בתהליך אזרחי משמעותי ומעמיק, תהיה יותר אחראית ויותר ברת יישום מכל עסקה פוליטית שתירקם בממשלה, בכנסת או גרוע מכך על ידי גורמים אינטרסנטיים לא מייצגים של החברה הישראלית.
תמיד יהיו אנשים בקרבנו, שיטענו כי מדינה שסכנות מלחמה ואיום תמידי מרחפים מעל קיומה, אינה יכולה להרשות לעצמה לעסוק באופי הדמוקרטי של התנהלותה. אלה בדרך כלל אותן השקפות המרחיקות את החברה הישראלית מעיסוק מעמיק ועקבי במאמץ להקטין פערים חברתיים, לטפל בבעיית העוני ולדאוג לאיכות הסביבה. שילוב ושיתוף הציבור בתהליך קבלת החלטות, באם יעשה באופן מובנה ומאוזן, כפי שנעשה בבריטיש קולומביה, טומן בחובו יתרונות גדולים וסכנה מועטה.
לסיום, וכהוכחה למגמה החדשה בקרב מקבלי החלטות ונבחרי ציבור בעולם, מובאים התייחסויותיהם של שני מנהיגים ברמה עולמית לסוגיית הקשר בין הממשל לאזרח. הראשון הוא גורדון בראון, ראש ממשלת בריטניה, אשר הכריז בחודש ספטמבר 2007 על הצעתו לרפורמה ממשלתית בבריטניה. בראשה עמדה הצעתו להעמקת הקשר שבין האזרח לשלטון על ידי הקמת 'אסיפות אזרחים' (citizen juries) אשר ייעצו לממשלה ולרשויות מקומיות בסוגיות מדיניות חשובות. שיטה זו, אגב, דומה מאוד ל"וועידת האזרחים", אשר בוצעו גם בישראל.
השני הוא ג'ון אדוורדס, שהיה מועמד לנשיאות ארה"ב בשנת 2008, שפרסם בחודש אוקטובר 2007 את יוזמתו לחידוש הדמוקרטיה האמריקאית והחזרתה, כלשונו, לאזרחים מן השורה. בראש היוזמה הוא מציע להקים 'קונגרס אזרחים' (citizen congress) בן מיליון משתתפים אשר ייעץ לנשיא ארה"ב פעם בשנתיים בסוגיות מדיניות משמעותיות.
שתי דוגמאות-הכרזות הללו מעידות על התובנה והמגמה העולמית בקרב נבחרי ציבור, הרואים בנתק המתרחב בין האזרחים לשלטון את אחת הבעיות המרכזיות של הדמוקרטיה בת זמנינו, ואף מציעים פרקטיקה דמוקרטית-השתתפותית, חלקה אף נועז ביותר, להתמודדות איתה.
אין ספק כי עדיין לא נאמרה "המילה האחרונה" בתחום החידושים בתחום, ויתכן כי אנו צפויים בעתיד לשיטות חדשות, מקיפות, נועזות ומקוריות אף יותר, אשר יסייעו בחידוש הדמוקרטיה בת-זמננו, ובמעבר לדגם חדש ומשופר של שיטת הממשל הדמוקרטי.
|
בטעינה...
