יחסי ציבור לא יחפו על אוזלת היד

ראובן שפירא 

  משטרת ישראל גייסה באחרונה לשירותיה משרד יחסי ציבור ואסטרטגיה, כדי שיסייע לה לשפר את תדמיתה. למשטרה זה יעלה, סביר להניח, מאות אלפי שקלים בשנה. זו יוזמה לא חדשה, ובעבר כבר הופעלו יותר מפעם אחת יועצי תקשורת ומשרדי יחסי ציבור חיצוניים במטרה לעזור למשטרה לשווק עצמה, ולהיראות כלפי הציבור "גבוהה, בלונדינית, עם עיניים כחולות". זה, יש לזכור, בנוסף לעשרות דוברים משטרתיים, שהם קציני משטרה בשרות פעיל, שעוסקים באופן שוטף במשימות דוברות, הסברה ויחסי ציבור.

חבל למשטרה על הזמן ועל הכסף. כפי שזה לא עבד בעבר, זה לא יעבוד גם הפעם. תדמית המשטרה הייתה ונשארה גרועה בעיני הציבור, לא בגלל העדר יחצ"נים אלא בגלל תפקוד לקוי בתחומים רבים. וזאת, למרות שבסך הכול יש לנו משטרה לא רעה, ממוצעת, ולא גרועה בהרבה ממשטרות אחרות בעולם המערבי.

גם גדודים של אנשי יחסי ציבור ויועצי תקשורת לא ישפרו את תדמיתה הלקויה של המשטרה, מהסיבה הפשוטה: הם לא יכולים לפתור את הבעיה העיקרית והמרכזית של משטרת ישראל: אכזבת הציבור מתפקודה השגרתי, השוטף של המשטרה ומאי יכולתה לאכוף, במקרים רבים, את החוק והסדר בתחומים רבים מאוד.

עם כ-500,000 תיקי חקירה שנפתחים מידי שנה, ושבהם אמורה המשטרה לטפל ברצינות וביסודיות, אין סיכוי שזה יקרה, שאכן החוק ייאכף כלשונו וכרוחו וחקירות ימוצו עד תום. עם מצבת שוטרים שלא גדלה יחסית לגידול הניכר באוכלוסיית ישראל, אלא אפילו קטנה יחסית לאוכלוסיה בשנים האחרונות; עם קיצוצים בתקני כוח אדם ובתקציבים ועם שחיקה נפשית ופיזית ניכרת של שוטרים וחוקרים היושבים שנים באותם משרדים ובאותם תפקידים, שלא תמיד יש בהם זוהר, ריגוש ועניין - אין מפכ"ל משטרה או שר לביטחון פנים שיוכלו להביא את המשטרה לתפקוד יעיל בתחום החקירות ואכיפת החוק. וזה בא לידי ביטוי בעיקר בתחומים הקריטיים המטרידים את האזרח ופוגעים בתחושת הביטחון שלו. לדוגמה: בנושאי עבירות הרכוש, הסדר הציבורי, האלימות ועבירות התנועה החמורות.

מופתע ומאוכזב, בכל פעם מחדש, מתפקודה הלקוי של המשטרה
כותב שורות אלה, המכיר את המשטרה מבפנים ומקרוב ושיש לו קשרים ומכרים לא מעטים במשטרה, מוצא עצמו מופתע ומאוכזב, בכל פעם מחדש, מתפקודה הלקוי של המשטרה במקרים בהם הוא נזקק, כאזרח מהשורה, לשירותיה באכיפת החוק, בתחומים שונים ובמיצוי חקירות. אני יכול למנות לפחות 10 מקרים מהשנים האחרונות, בהם המשטרה התגלתה בפניי במערומיה בכל הקשור לאכיפת החוק, או למיצוי הדין עם עבריינים ומפירי סדר.

הנה דוגמה אחת מני רבות: לפני כשנתיים נחשפתי למקרה שבו חברת שליחויות ידועה בתל אביב החנתה באופן קבוע את מכוניותיה בחזית משרדה, במקום אסור לחניה, כך שנתיב המיועד לתחבורה ציבורית, נחסם כולו לאורך עשרות מטרים. זה היה באחד מהרחובות הראשיים והסואנים ביותר של תל אביב, המהווה ציר כניסה ויציאה מהעיר של קווי אוטובוסים רבים. התופעה נמשכה חודשים, גרמה הפרעה חמורה לתנועה וצרמה את העין. לי לא היה שום קשר לחברת השליחויות הזאת, ולא הייתה לי בעיה אישית כלשהי מחסימת נתיב התנועה הציבורית. אבל זה הפריע לי כאזרח. לא הבנתי כיצד יכולה המשטרה להתעלם מהפרעה כל כך בולטת וכל כך בוטה וקבועה לתנועה.
התקשרתי מספר פעמים למשטרה, כאזרח רגיל, ודיווחתי על המפגע וחומרתו. נאמר לי שהוא יטופל. עברו שבועות ודבר לא קרה. התקשרתי שוב למוקד. דבר לקירות! פניתי לגורם בכיר במשטרת תל אביב וביקשתי שלמען הציבור, למען הנהגים, למען זרימת התחבורה הציבורית וכדי למנוע תאונות יטפלו במפגע. הגורם הבטיח לי שהנושא יטופל. עבר זמן ושום דבר לא זז. פניתי שוב לגורם הבכיר. הוא ביקש ממני להעלות על הכתב את הבעיה (שכל שוטר סיור ושוטר תנועה ראו אותה מידי יום במשך חודשים), כדי שיוכל להעביר את הנושא לטיפול יסודי של מפקד המרחב המשטרתי הנוגע בדבר. עשיתי כדבריו. איש לא עדכן אותי על טיפול בנושא. כשעברתי במקום אחרי שנה ראיתי שמכוניות חברת השליחויות נעלמו מנתיב התנועה הציבורית. לא בדקתי למה. עד עכשיו אני לא בטוח אם זה קרה בגלל הלחץ שלי על המשטרה. אולי, פשוט, החברה העתיקה את משרדיה מהמקום.

מתקפת חזיזים ונפצים במדרחוב – והמשטרה איננה
מקרה נוסף - והאמינו לי, יש לי עוד המון דוגמאות - התרחש בערב פורים האחרון, בשעות הצהריים, במדרחוב ברחוב ההגנה בלב פתח תקווה. כמידי שנה, נאספו שם מאות בני נוער מחופשים, משולהבים ו"מתודלקים" (באלכוהול). הם היו חמושים בנפצים, חזיזים ובשאר כלי משחית מתפוצצים, עתירי אבק שריפה. לא חלף זמן רב ונערים החלו להשליך נפצים וחזיזים, מכל הבא ליד, ברחוב. התפוצצויות עזות, צעקות בהלה, עשן וריח של אבק שריפה מילאו את האוויר.
באותה שעה, החנויות במדרחוב היו פתוחות, הרחוב המה אדם וליד שולחנות בתי הקפה ישבו אנשים רבים. כולם הפכו קורבנות למתקפת הצעירים המתפרעים. נפצים וחזיזים הושלכו והתפוצצו בתוך החנויות ובקרב יושבי בתי הקפה. אווירה של פוגרום ובהלה אפפה את המדרחוב. יושבי בתי הקפה, בהם זקנים ונשים צעירות עם ילדיהן נמלטו כל עוד נפשם בם מהמקום. חלקם נסו לתוך החנויות. בעלי החנויות נאלצו לסגור את החנויות ולהגיף את תריסי המתכת. אנשים נתקעו בתוך החנויות המותקפות וחששו לצאת. בקיצור, מהומה אדירה ופחד גדול. התרחשות האימים הזאת נמשכה כשעה וחצי. בכל הזמן הזה עשרות שיחות טלפון בהולות הגיעו למוקד המשטרה. סוחרים ועוברי אורח התחננו שהמשטרה תשלח שוטרים למדרחוב ותעצור את מתקפת הנפצים והחזיזים. אבל שום שוטר ואף ניידת משטרה לא הגיעו למקום.
למה?
לא ברור. רק אחרי שאני התקשרתי מספר פעמים למשטרת פתח תקווה, והתרעתי בפני קצין המשמרת על חומרת המצב, נשלחו, באיחור, שני שוטרים למקום. אבל זה כבר היה בבחינת נעילת דלתות האורווה אחרי שהסוסים ברחו.

מקרים כאלה מתרחשים פעם אחר פעם בכל יום, בכל עיר. המשטרה איננה בכלל או פועלת בעצלתיים כאשר קוראים לה – לאירועים של הפרות סדר, ונדליזם של נערים, הקמת רעש, ביצוע עבירות תנועה ולכידת העבריינים בזמן אמת. התירוץ, שלעתים הוא אמיתי – אבל לא מצדיק את ההתנהלות הכללית הלקויה ולא יכול להיות מקובל, הוא: עומס עבודה ומחסור כרוני בשוטרים וניידות.

זה לא הולך להיות טוב יותר
בחקירות של פרשיות מיוחדות ובמקרים של אח"מים, ושאר אירועים עתירי כותרות יודעת המשטרה לרכז כוחות וחוקרים ולנהל חקירות ממצות ורציניות. אבל בחקירות השגרתיות, לכאורה, שהם המסה הקריטית בעבודת המשטרה – בעבירות רכוש, אלימות, איומים, סדר ציבורי, סכסוכים אלימים ועבירות תנועה שפוגעות קשה באיכות חייו של האזרח – המשטרה, אפשר לומר, "על הפנים". אזרח מותקף שמתקשר בבקשת התערבות ועזרה למשטרה נדרש להגיע לתחנת המשטרה להתלונן, גם אם הוא צריך להיות דווקא בחדר המיון בבית החולים באותו זמן, בגלל הפגיעה בו. כך גם מי שמנסה להזעיק שוטרים כדי לעצור מכונית שנוסעת בפראות בכביש ומסכנת מכוניות אחרות והולכי רגל. למקרי פריצה, גניבה מרכב או גרימת נזק לרכב – לא יגיע שוטר. וגם אם כבר באת להתלונן בתחנת המשטרה, הסיכוי שייצא משהו מהתלונה שלך – שואף לאפס. התיק ייסגר מסיבה זו אחרת, בדרך כלל "מחוסר ראיות" או "עבריין לא נודע", מבלי שמישהו באמת יתאמץ למצות את החקירה. במקרים רבים, המתלונן גם לא יקבל דיווח על סגירת התיק. לי, אישית זה קרה יותר מפעם אחת.

לסיכום. תמונת מצב לא מעודדת. ואם זה לא מדכא מספיק, יש לי עוד בשורה לא נעימה. המצב גם לא עומד להשתנות בעתיד הנראה לעין. אין סיכוי, כמו שלא היה לכך סיכוי ב-30 השנים האחרונות, שבהן אני עוסק, כעיתונאי, בענייני משטרה. בכל אופן, את מאות אלפי השקלים שהמשטרה מתכוונת לבזבז בכל שנה על משרדי יחסי ציבור, כדאי שתשקיע דווקא בעוד כמה תקני שוטרים וחוקרים, ובפיקוח הדוק יותר על עבודתם של דרגי השטח.