השליטה המוחלטת של הממסד האורתודוכסי

ד"ר צביה גרינפילד 

אני לא יכולה לומר לכם עד כמה אני לא מסכימה עם הרב בני לאו. זה כמובן לא המקרה הראשון ולא האחרון, עם הרבה כבוד והרבה אהבה והרבה שותפות, אבל לא מסכימה לחלוטין עם דבריו.
עכשיו לגופם של דברים. אני, במקומך, מצאתי פה אהבה מתפרצת, מלאת תשוקה לנביאי ישראל ולמסורת ישראל. אם היית שואל אותי, הייתי תולה את תמונתו של הושע או ירמיהו או ישעיהו על הקיר והייתי אומרת: כן, אלה באמת מראי הדרך שלנו, וזאת המסורת האמיתית שלנו. מה קרה לה, מה קרה לנו. אני חושבת שהנקודה המרכזית בטענה המאוד קשה, ואני לא מסכימה עם שולמית אלוני, שלא תיתכן מדינה יהודית ודמוקרטית. אני חושבת שתיתכן קומבינציה כזאת, אבל כמובן לא באופן שהיום מוגדרת יהדות במדינת ישראל.
הטענה המרכזית בספר היא שהצורה שבה מפורשת היהדות על ידי הממסד האורתודוכסי הרבני והכפייה של האלמנטים האלה על הציבור הרחב - זה בלתי אפשרי. ואם זאת הגדרת היהדות - אנחנו לא יכולים לקבל את היהדות הזאת. אני כאדם פרטי, ואני מניחה שגם אתה כאדם פרטי, מקבלים עלינו את עול ההלכה. אני מניחה כך ואומרת בצורה מפורשת: איזה עזות פנים ועזות מצח צריך בשביל להניח שהיא חייבת לחייב כל אחד אחר. אני חושבת שהדבר הזה לא יכול לעלות על הדעת בשום חברה אנושית שפויה. אנשים לא יכולים לבוא ולומר מה שמחייב אותי, מה שחשוב לי - חייב לחייב גם אותך וצריך להיות חשוב גם לך, ואתה צריך לקבל אותו על עצמך משום שאני חושב כך. לא ייתכן דבר כזה.
הוויכוח אם כן הוא האם יהדות היא בהכרח הפרשנות הבאמת מקוממת ומכאיבה, שהממסד האורתודוכסי ברובו מייחס לדיני היהדות. כולנו חוֹוים את הסערה המתמדת שלא באה על פתרונה, וכנראה לא תבוא על פתרונה, כמו סוגיית הנשים מסורבות גט או עגונות. זאת לא סוגיה צדדית ושולית שצריך לפתור אותה בפינה הקטנה הזאת. יש פה משהו עמוק ויסודי מהותי למסורת היהודית. הוא צריך להשתנות וזה היחס לאישה בכלל. זה לא הדבר היחידי. גם היחס לגוי, אף על פי כמו שכולנו יודעים שיש 36 מובאות במקרא על אהבת הגר ואהבת הזר. הדברים האלה הרי ידועים ולא צריך לחזור עליהם.
היכולת שלנו להתמודד עם הפרשנות האורתודוכסית הבעייתית היא זו שעומדת פה על כף המאזניים. השאלה היא אם אתה מוכן לקחת את האחריות שהחרדים, שאין להם היסוס לעשות אותה וגם לא איכפת להם לוותר על כל עם ישראל, אני חושבת שאיכפת לך לוותר על עם ישראל, אתה לא רוצה לוותר עליו, ולומר: רק מה שאנחנו אומרים זה יהודי. כל האחר איננו יהודי. אם זו הבשורה - אז אבוי לנו. הבשורה צריכה להיות אחרת, לגמרי אחרת. פירושו של דבר הוא, שכל הדברים הללו שמקוממים את שולמית אלוני, ואני מסכימה אתם אחד לאחד, צריכים להיעלם לחלוטין מנוף חיינו, בוודאי שאסור להם להופיע כלבוש של היהדות. זה לא ייתכן. כמובן שעולה השאלה אם כך - אם מדינה דמוקרטית ויהודית לא יכולה בקנה אחד. כל עוד אנחנו מפרשים את היהודי כמו שאנחנו מפרשים אותו בחוקי מדינת ישראל, שניתנת שליטה מוחלטת לממסד האורתודוכסי, אזי צריך להציע פרשנות אחרת, או תפיסה אחרת של מהי יהדות.
נדמה לי שאחת הבעיות הרציניות ביותר של הציבור בישראל, הפחד של הציבור הישראלי מהמשפט "הפרדת הדת מהמדינה" זו חרדה מאוד גדולה, והיא חרדה של אנשים שאינם בהכרח שומרי מצוות, הפחד הוא מפני שהם חוששים שאם תהיה הפרדת הדת מהמדינה, יקרה משהו נורא לזהות היהודית שלהם. אנשים רוצים לשמור על זהותם היהודית. מהי הזהות היהודית שלהם - זה לא לגמרי ברור כמובן. זה נתון עדיין לפרשנויות ולהערכות שונות, וייתכן שזה יישאר כך, אבל הדבר המהותי כאן הוא שוויתור על הדת נתפס בידי יותר מדי אנשים כוויתור על הזהות היהודית שלהם.
אני חושבת שהתפקיד שלנו, או שלי ושלך אולי גם, כל מי שרוצה ומוכן לקחת את זה על עצמו, אותם אנשים שומרי מצוות שההלכה חשובה להם, היא להעביר את המסר הזה לציבור היהודי הרחב, להרגיע אותו ולומר לו: ההפרדה שאנחנו עושים בין דת למדינה אין פירושה שאתם צריכים לוותר על הזהות היהודית שלכם. זה לא הפירוש !
השאלה היא: האם אין חלק מהזהות היהודית הזאת גם בפרהסיה היהודית?
אני רוצה להציע משהו. יש ויכוח מאוד מר בספרה של שולמית אלוני בין הנושא של ההצעה שאמנון רובינשטיין העלה לבין התפיסה שלך. אני לא רואה מקום לשצף-קצף הזה שם. אני רוצה לומר שהרעיון של מדינה אנגלית ודמוקרטית, צרפתית ודמוקרטית, גרמנית ודמוקרטית הוא לא רעיון מופרך מכל וכל. לְמה הכוונה כשאנחנו אומרים מדינה אנגלית ודמוקרטית, בשונה ממדינה צרפתית ודמוקרטית. כמובן שיש פה שלושה מרכיבים מהותיים:
האחד - זה סוג של מסורת. השני - טקסטים גדולים או סוג של ספרות. השלישי  זיכרון היסטורי משותף. לאנגלים יש את שייקספיר ווירג'ינה וולף. לצרפתים יש את מולייר ופרוסט. לגרמנים יש את מה שיש להם, לספרדים יש את מה שיש להם. ואילו לנו יש את שלנו, והדברים האלה מקופלים אכן במונח מדינה יהודית, גם באמת ציפוי, הייתי אומרת דק, אבל ציפוי משמעותי של מסורת מסוימת, של פרקטיקה מסוימת. כלומר, של הוויית החיים, לוח השנה, של זיקה כלשהי למשמעות השבת, לא בהכרח לפי החוק האורתודוכסי. אני לא אומרת כך. אבל זיקה למסורת היהודית.
אני לא חושבת שזה בלתי נתפס או בלתי אפשרי להניח מדינה שהיא יהודית במובנים האלה, של הטקסטים הגדולים שלה, והאירוניה היא ששולמית אלוני בעצמה היא ממש דוגמה של הדגמה והמחשה של הדבר הזה. היא בעצמה מין פרסוניפיקציה של המסורת היהודית ושל הטקסטים היהודים ושל הזיכרון היהודי. זה ממש כך. היא בעצם מגלמת איזה דמות אם מובהקת שבאמת מגלמת את המשמעות של יהודיות בימינו. חבל שהטיפוס הזה לא נמצא יותר בינינו, ושהדורות הצעירים באמת איבדו חלק גדול מן הזיקה גם לזיכרון ההיסטורי שלנו ויש אפילו מרד נגד הזיכרון ההיסטורי שלנו, ובוודאי לטקסטים הגדולים שלנו. כל הדברים האלה בוודאי צריכים להשתנות, אבל יש משמעות למכלול הזה של מדינה יהודית ודמוקרטית.
הטענה שלי שיהודיוּת היא כמו צרפתיוּת, כמו אנגליוּת, כמו כל מכלול תרבותי אחר, גם קשורה לחזונות קולקטיביים, דבר שמאוד קשה להגדיר אותו ונשמע כמליצה, אבל אני חושבת שהציונות הייתה בשעתו חזון קולקטיבי כזה של העם היהודי ואת ההתלהבות והאהבה העצומה לחזון הזה שעולה מתוך ספרה של שולמית אלוני, אי אפשר בכלל שלא להבחין בו ולהתרשם מזה.
אמת, מדובר בחזון חילוני. אני טוענת שההגדרה של יהודי כוללת הרבה יותר מאשר התפיסה הצרה האורתודוכסית של מהי דת. זה כולל הרבה יותר מזה. אני חושבת שבחזון הציוני היו המון אלמנטים השאובים באופן ישיר, לדעתי כולם, מתוך המסורת היהודית שלנו.
אני רוצה לומר על החזון הקולקטיבי הזה למה זה חשוב לי בעניין של מדינה יהודית: לפני מספר ימים שמעתי את אניש קאפור, שהיצירות שלו יש להם גוון אוניברסלי מובהק. יותר מאוחר התברר לי שהוא במקרה גם יהודי לפי כללי ההלכה, כי אמו יהודייה ככל הנראה. הוא בילה כמה שנים בארץ ושמעתי אותו בתכנית טלוויזיה והוא אמר משהו ממש חשוב. הוא אמר שמה שמעניין אותו ביצירה אמנותית שלו זה חזון קולקטיבי שיוצר גרביטציה. אני הרבה זמן כבר מדברת על חזונות קולקטיביים, אבל הוא הוסיף את האלמנט "יוצר גרביטציה", זאת אומרת שאנשים מושקעים בחלום הזה או בחזון הקולקטיבי הזה, שהם מושקעים בו מבחינה רגשית, שהם רוצים להיות מחוברים אליו והחזון הזה חשוב להם.
בעיניי, מדינה דמוקרטית היא הכרח בל יעבור. הוא משרת בעיקר היבטים תועלתיים של החיים שלנו. אני יודעת שיש אנשים שהתשוקה שלהם לדמוקרטיה היא עצומה והם מחוברים לזה באופן רגשי ביותר, וגם אני כך. אבל נדמה לי שבדמוקרטיה תקינה אנשים לא צריכים להקדיש יותר מדי אנרגיה לנושא הזה. זה צריך להיות מובן מאליו. כל הדברים האלה צריכים להיות מסודרים.
מה שהאלמנט של מדינה יהודית והאלמנט של הדת יכול להכניס לתוך התמונה הזאת זה מין הזרמה של חזון קולקטיבי משותף שיוצר גרביטציה, שראויים להיות בו, שרוצים להיות מחוברים אליו. כאן המקור של מדינה יהודית.