|
נולדתי בשנת 1949 בכפר אבו גוש. זמן קצר בתום מלחמת השחרור. בגלל ריב משפחתי, מרבית בני משפחת אבו קטש עזבו, בשנת 1904, את אבו גוש ועברו להתגורר בכפר מאוס, ליד לטרון.
פגז שנפל במהלך המלחמה על בית סבי, במאוס, קטל את מרבית בני המשפחה, מלבד אבי שנותר בחיים. בתום מלחמת השחרור הוא שב לאבו גוש, שם נשא לאישה את אחת מבנות הכפר. כעבור זמן קצר יצאתי לאוויר העולם.
מספר שבועות לאחר שהתחלתי את לימודיי, בבית הספר העממי באבו גוש, פרצה מלחמת סיני. בכפר שלנו לא היה בית ספר תיכון ואבי החליט לשלוח אותי ללמוד בתיכון ערב, בבית החינוך ברחוב קוק בירושלים. הייתי הערבי היחיד בכתה. שבועות מספר לפני תחילת שנת הלימודים, בשנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. בשנת 1973, פרוץ מלחמת יום הכיפור, סיימתי בי-איי בעבודה סוציאלית. בשנת 1982, כאשר פרצה מלחמת לבנון הראשונה, סיימתי עבודת מסטר בעבודה סוציאלית.
קיבלתי את עצת חברי, והפסקתי ללמוד: "אם לא תפסיק ללמוד", התלוצצו, "עוד תפרוץ מלחמת עולם שלישית בגללך"...
כיום, לאחר שפרשתי מעבודתי כמנהל מחלקה בחברת המתנסים, אני מנהל קרן לפיתוח תוכניות לגיל הרך בחברה הערבית. קרן הפועלת בעיקר בעיר רמלה, ובאחרונה גם בכפרים מעבר לקו הירוק, הסמוכים לכפר אדר ומבשרת ציון.
בתוקף תפקידי, כמנהל הקרן, אני נוהג לנסוע לחו"ל כדי לגייס כספים. את מלאכת גיוס הכספים למדתי ממורי ורבי ראש עיריית ירושלים הבלתי נשכח, טדי קולק ז"ל, אשר תחת שרביטו ניהלתי במשך 25 שנים מתנ"ס במזרח ירושלים.
בהופעותיי בפני תורמים פוטונציאליים בחו"ל אני פותח את דברי במלים הבאות: "אדם בגילי, החי במזרח התיכון, מעולם לא טעם טעמו של שלום. זאת בניגוד לכם, תושבי אירופה. זאת כמובן להוציא מלחמות מקומיות אחדות".
*****
החלטתי על הקמת הקרן לפיתוח תוכניות לגיל הרך ולמשפחה בחברה הערבית מסיבה ברורה: לחזק את התא המשפחה הערבית, אשר החל להראות סימנים ברורים של התפוררות. הבנתי, מתוך ניסיוני העשיר כמנהל מתנס, אם אתה רוצה לחזק את הדמוקרטיה בתוך המשפחה, עליך לחזק את תא המשפחתי. זאת באמצעות העצמת כוחן של הנשים, כדי שתוכלנה לסייע לגברים להתפתח.
נשים, כך למדתי לדעת, מפתחות דיאלוג טוב יותר מאשר גברים. אבל יחד עם זאת אסור להגיע למצב בו תתחיל האישה להתנהג כמו גבר ולתפוס את מקומו במשפחה. הכתובת לשינוי חברתי היא, איפוא, האישה. קל מאוד, באמצעותה, להגיע לגיל הרך.
כך, כאשר אתה מחזק את תא המשפחתי, ולאחר מכן את מפתח את הקהילה מסביב, אתה יוצר דמוקרטיה אמתית. דמוקרטיה לדידי, זה לא חוקים פורמלים, אלא זו שמצליחה לחלחל לתוך המשפחה והקהילה. לא זו המוכתבת מלמעלה.
דמוקרטיה בוכה
הדמוקרטיה בישראל, בשישים שנות קיומה, עבור ערביי ישראל היא דמוקרטיה בוכה. ערבים בישראל מביטים בקנאה על היכולות של היהודים לממש, על באמת, את הדמוקרטיה. הדמוקרטיה בארץ בנויה לחברה היהודית. בכל הארגונים החברתיים והתרבותיים, נוהגים לפסוח על החברה הערבית. ערבי בישראל צריך לדעת את מגבולותיו. הוא צריך להבין, שאינו יכול להתקדם ולקבל תפקידים בכירים. חשתי בעצמי את הדברים. ברור, שפה ושם יכול אתה להצביע על בני מיעוטים שהגיעו לתפקידים בכירים. אבל ככלל סובלת החברה הערבית מאפליה ברורה. פרט לתחום הרפואי.
הדמוקרטיה בישראל, כפי שאמרתי, בנויה עבור האוכלוסייה היהודית. אמחיש זאת בדוגמה פשוטה שהתרחשה ביום העצמאות: חרדים במאה שערים הכו יהודי-חילוני שנשא בידו דגל. איש לא התרגש מכך. תאר לעצמך מה היה קורה אילו ערבים היו מכים יהודי שנשא בידו דגל.
איני בא לטעון שכל האשמה מוטלת על שכמו של הממסד הישראלי. שני המחנות, הממסד היהודי והחברה הערבית, לא עשו ואינם עושים די כדי להתקרב זה לזה.
טעות ראשונה נעשתה עוד בשנת 1948: ראשי הממסד היהודי ניסו לגייס למחנותיהם את ראשי החמולות. בוסים שכונתיים. מהר מאוד נוכחו שני הצדדים לדעת שלא די בכך. היהודים ראו בערבים גייס חמישי ומנגד לערבים הייתה אשליה, שבתוך מספר שנים ישראל תעלם. מלחמת השחרור הולידה בעקבותיה את הדור המחוק וכיום חי לו הדור הדפוק.
שישים שנה חלפו ודומה שדבר לא השתנה בקרב הממסד בתפיסתו לגבי ערביי ישראל. שוב דוגמה מהחיים: ניסיתי באחרונה לפתח את שיטת הלמידה שלנו בקרן, גם בערים מעורבות אחרות. זאת לאור ההצלחה בעיר רמלה. סך הכול רציתי לקיים יום עיון בתל-אביב. מאז חודש פבראור אנו מנהלים מו"מ עם נציגי העירייה. טלטלו אותנו בהלוך ושוב. בסופו של דבר נאלצנו לבטל.
חסמים מיותרים
ישראל צריכה להגדיר, אבל בכנות, את עצמה. אם לא תעשה זאת -בצורה מפורשת- את עצמה, היא תחפש בלא הרף חסמים –כיצד לשמור את הדמוקרטיה. מדי פעם יועלו רעיונות שונים ומשונים: לאפשר לערביי ישראל להגר; חילופי שטחים בין ישראל לפלשטינאים ועוד.
ברור לי, מעל לכל ספק, שישראל לעולם לא תהיה מדינה של כל אזרחיה. הרי אם אתה אומר שהמדינה היא של כל אזרחיה, כולל הערבים, פירושו של דבר הוא –שוויון זכויות לכל האזרחים.
כדי לפתור את הבעיה עלינו לטפל בה ברצינות ובכנות: בואו נעשו דיאולוג אמיתי בשאלה: כיצד נצליח לחיות יחדיו? אתה לא יכול לצפות ממני לטפס על עץ גבוה ולצרוח: זו מדינה של כל אזרחיה, ואתה תעלה לצד השני של העץ ותצרח, שזוהי מדינה יהודית.
שיח החרשים הזה חייב להיפסק.
רשם : ברוך מאירי
|