המראה והמשתקף מתוכה

ענת סרגוסטי 

  דמוקרטיה היא מילה גדולה, המקפלת בתוכה רעיונות ערכיים ונשגבים וגם הרבה חזון. אבל דמוקרטיה היא גם פרקטיקה שלטונית. צר לי להיווכח כל פעם מחדש שההגדרה הפופולארית לדמוקרטיה היא "שלטון הרוב". זה נכון, אבל רק חלקית. אכן דמוקרטיה היא שלטון הרוב – זה קל לזכור וגם קל ליישם. אבל דמוקרטיה היא בעיקר שמירת זכויותיו של המיעוט. ואת זה לא כולם זוכרים כשהם מדברים על דמוקרטיה, ובעיקר לא כולם מיישמים.
אז מה הקשר בין זה ובין תקשורת ?
הקלישאה החבוטה מדברת על כך שהתקשורת היא "כלב השמירה של הדמוקרטיה". זו הקלישאה הרווחת. ומה הפרקטיקה? האם התקשורת ממלאת את תפקידה כשומרת הדמוקרטיה? אני מציעה תרגיל קטן: לבדוק את התקשורת עצמה. להביט על העושים במלאכה ולראות אם הם משקפים ערכים דמוקרטיים. אם הרוח העולה מתוך כלי התקשורת היא רוח דמוקרטית, במובן הזה, של שמירה על זכויות המיעוט.
מדינת ישראל נחשבת למדינה רב-תרבותית, מדינת הגירה. אין פה קבוצה הומוגנית של אזרחים. שבעה מיליון וחצי אזרחי מדינת ישראל הם פסיפס המורכב מקהילות וקבוצות לאומיות ואתניות שונות. יש במדינה 20 אחוזים אזרחים ערבים, יש קרוב ל- 20 אחוזים אזרחים שבאו ממדינות חבר העמים. אלה שתי הקבוצות הגדולות.שאר האוכלוסייה מתחלקת בין ותיקים לעולים חדשים, בין מרכז לפריפריה, בין מזרחים לאשכנזים, בין דתיים לחילונים, בין גברים לנשים ועוד ועוד. ואל נשכח קבוצה קטנה, אולי הקטנה מכולם, בסך הכול 110,000 בני אדם שבאו מאתיופיה.
עכשיו בואו נחזור אל התקשורת ונבדוק איך הנתונים הללו משתקפים בתקשורת. אני טוענת שתפקידה של התקשורת, בין השאר, לשקף את החברה. אז אפשר להתחיל מהקבוצה הגדולה מכולן, אזרחי ישראל הערבים. מיליון ומאתיים אלף בני אדם. מה מקומם בתקשורת? והכוונה איננה לתקשורת בערבית. שם זה קל. הכוונה לתקשורת המרכזית, המשפיעה, לתקשורת בעברית.



קיפוח מגזר הערבי
שני מחקרים נערכו בשנתיים האחרונות. אחד מהם, שנערך על-ידי "יפעת מחקרי תקשורת" – עבור "אג'נדה, מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית" – בדק במשך שנתיים רצופות את הופעותיהם של אזרחים ערבים בתקשורת העברית: העיתונים היומיים, 3 ערוצי הטלוויזיה, אתרי האינטרנט המרכזיים ותחנות הרדיו המרכזיות. המחקר גילה שמשך כל האייטמים ששודרו ונכתבו, רק 0.5%-1% התייחסו לערבים אזרחי ישראל. כן, כדאי לקרוא את הנתון הזה שוב: בין חצי אחוז לאחוז ומדובר באוכלוסייה של יותר ממיליון בני אדם שחיים איתנו. ומתוך האחוז הזה, מחצית מהאייטמים מגדירים את הערבי כאיום.
מחקר נוסף שנערך על ידי אג'נדה עצמה, בדק את מספר העובדים הערבים בכלי התקשורת השונים. המחקר כלל את כל ערוצי הטלוויזיה, כולל כבלים ולוויין, תחנות הרדיו, העיתונים היומיים, אתרי האינטרנט המרכזיים וחברות ההפקה הגדולות. את מספרם של העובדים הערבים בכל המקומות האלה ביחד אפשר לספור על שתי ידיים.
נדמה לי שלא צריך לומר יותר.
ובכל זאת, בקלות אפשר לומר אותו הדבר על אזרחי ישראל יוצאי חבר המדינות. גם מקומם של אלה נפקד מהתקשורת המרכזית דוברת עברית. וכך גם מקומם של יוצאי אתיופיה של דתיים וחרדים ועוד ועוד.

אחריות התקשורת
הרעיון שהתקשורת רק מדווחת, אינו תקף עוד בימים בהם הדיון הציבורי העיקרי מתנהל – אם בכלל – רק בתקשורת. אין עוד זירה ציבורית שבה מתנהל איזשהו דיון. ולכן התקשורת אינה רק מדווחת – לתקשורת יש גם אחריות. אחריות חברתית. אפשר כמעט לומר אחריות לאומית. התקשורת חייבת להציב מראה ולהביט בה ולראות מה משתקף מתוכה. ולמרבה הצער, מה שמשתקף מן המראה הוא דמות אחת בולטת: גבר, אשכנזי, יהודי, חילוני. זו הדמות הדומיננטית. וכל השאר נעדרים. כן, גם אני יודעת למנות את השמות: אילנה דיין, רינה מצליח, יונית לוי, מיקי חיימוביץ, סיוון רהב-מאיר, איילה חסון ועוד ועוד. אבל אלה היוצאות מן הכלל המעידות על הכלל. העובדה היא שגם אם תגרדו חזק לא תצליחו להעלות הרבה יותר משם אחד של איש תקשורת ערבי, לא תצליחו להעלות יותר משם אחד של איש תקשורת שבא מהגוש המזרחי, לא תצליחו להעלות יותר מדי שמות של אנשי תקשורת שבאו ממקומות אחרים.
למרבה הצער התקשורת אינה אוהבת לקיים דיונים ולהציב מראות ולבדוק את המקומות הקשים. למרבה הצער התקשורת יודעת הרבה יותר טוב לבקר אחרים ולנעוץ שיניים במערכות שלטון שאינן מתפקדות כהלכה מאשר להסתכל בבית פנימה. אבל אי אפשר לצעוק צעקה על מה שקרה לפני חודשים אחדים בעכו, בלי לבדוק את עצמנו פנימה. אי אפשר לצפות שיהיה שילוב עמוק של קבוצות מיעוט בתוך הרוב, בלי לעשות מאמץ מכוון, בלי לנקוט עמדה, בלי לקחת אחריות. כי זה גם בידינו.
כי מה שמשתקף מן התקשורת משפיע על כולנו. משפיע על האופן שבו הדור הבא רואה את המציאות. משפיע על כך שילד יהודי חילוני כמעט ולא יפגוש בכל שנות ילדותו ילד ערבי, כמעט ולא ייחשף לילד ממוצא רוסי, ילד חרדי ואת הילד האתיופי הוא ייראה כאיום. ולכן כשיגדל הוא יהיה מלא חששות ודעות קדומות על אותו אחר שלא פגש מעולם ולא נחשף מעולם לתרבותו, לשפתו ולקיומו.

-----------------------------------------------------------------
ענת סרגוסטי היא עיתונאית, מנכ"ל אג'נדה, מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית. ארגון ללא כוונות רווח, המסייע לארגונים לשינוי חברתי לנסח את המסרים שלהם ולהעביר אותם בצורה יעילה בתקשורת ובדיון הציבורי.