שיתוף תושבים במאבקים ציבוריים
למרות היות מדינת ישראל מדינה דמוקרטית, בפועל כמעט שלא מתקיימים דיונים ציבוריים דמוקרטיים.

ענת וינשטיין-ברקוביץ 

  דרומית לעיר אשקלון, בקצה רצועת החוף הזהובה, מתמרות מעלה שתי ארובות ענק של תחנת הכוח רוטנברג. בימים אלה דנה הוועדה לתשתיות לאומיות בבקשתה של חברת החשמל להקים עוד שתי ארובות, לתחנת כוח שלישית באשקלון הידועה בשם "פרוייקט D", אשר תופעל בפחם.
כמו בכל מדינה דמוקרטית וכמו בכל עיר חופשית, התושבים באשקלון חלוקים בדעותיהם – בין אלו שאינם מגיבים, או ישנם שיגידו שהמגיבים באדישות מוחלטת לתוכניות חברת החשמל, מול לאלו הלוחמים בצורה אקטיבית. ולא הזכרתי את אלו שתומכים בהקמת התחנה... כן, ישנם גם תושבים כאלה.
גיוס תושבים למאבקים איננו קל, במיוחד כשמדובר בנושאים של הגנת הסביבה, ובמיוחד במצבים בהם הנפגעים, הם לא בהכרח אלו הגרים בסמיכות למפגע.

מנתונים שבידי איגוד ערים לאיכות הסביבה נפת אשקלון, רוב החלקיקים הנפלטים מארובות תחנת הכוח אינם מגיעים אל העיר אשקלון, אלא עם הרוח נסחפים לכיוון דרום מזרח – למושבים והקיבוצים בשער הנגב ובשדרות. יוצא איפה שהציבור הנפגע ביותר מפליטות תחנת הכוח, הינו הציבור שכבר שמונה שנים סובל מהקאסמים שמגיעים אף הם ממערב - מעזה. את הציבור הזה קשה לגייס. מדובר בציבור שכבר עייף ממלחמות. מספיקה לו המלחמה על חייו, מול דברים שהוא יכול לראות בעין – קאסמים ופצמ"רים. לאנשים הללו קשה להילחם גם מול חלקיקים שלא רואים, גם אם הם הורסים את בריאותם.
איחוד הכוחות של אזרחים שאיכפת להם, ושל ארגונים ואזרחים היכולים להביא להקמת "מטה המאבק" – כמו הארגונים הירוקים, הרשויות החברות באיגוד ערים לאיכות הסביבה נפת אשקלון ותושביהם – יכולה להיות התשובה המתאימה. כוח מאוחד זה יכול לארגן הפגנות, מיצגים, ופעולות הסברה יכולים להביא, ואף הביאו, לשותפות גדולה יותר של התושבים, גם של אזרחים, שלא נוהגים להשתתף בהפגנות. אזרחים פסיביים אלה הביעו מחאתם ותמיכתם במאבק באמצעות חתימה על העצומה, או במכתבים למערכות העיתונים. קבוצת הרוב, היו בני הנוער והצעירים, שהתגייסו לפעול בכל המישורים. בני נוער וסטודנטים צעדו בהפגנות, הם היו אלה שהשתתפו במייצגים וזכו לחשיפה באמצעי התקשורת.

הרעש התקשורתי שיצר "מטה המאבק", ועבודת הלובי של הארגונים הירוקים הביאה בסופו של דבר להבטחה לקיים "דיון ציבורי", בנושא הקמת תחנת כוח פחמית נוספת באשקלון...
אנשי מטה המאבק ובראשם ראש עיריית אשקלון, רוני מהצרי, האמינו שדיון ציבורי, כשמו כן הוא, ישבו חברי הוועדה אל מול הציבור וישמעו את השגותיו. כמובן גם ישמעו את הצד שכנגד ישקלו ויחליטו. ואכן דיון כזה התקיים בחודש ינואר השנה באשקלון. אך מהר מאוד התברר שלא מדובר ב"דיון ציבורי", אלא ב"דיון לציבור". מעין הצגה של אחיזת עיניים מתוחכמת המשתמשת בביטוי של שותפות דמוקרטית, אך במציאות אינה דמוקרטית כלל.
זה התחיל בכך שלא נתנו לאנשים להיכנס ל"דיון הציבורי", דהיינו לא הייתה הרשאת כניסה חופשית, כמצופה מדיון פומבי ואף נאסר על כלי התקשרות להיכנס אליו. לכן, אולם הדיונים נשאר ברובו ריק, לתושבים שהגיעו לא ניתנה הזדמנות להביע את דעתם, בנושא הנוגע לעתידם, והם התגודדו מחוץ לאולם הדיון והפגינו מחאתם. חלק בצורה ספונטנית, וחלק השתתפו במיצג שקראו לו "חדר מיון":
פעילי ארגון גרינפיס, מגמה ירוקה ובני נוער מאשקלון לבשו פיג'מות וחלוקי בית חולים, ישבו על כסאות גלגלים ונשמו מבלוני חמצן על מנת להמחיש לחברי הוועדה את הנזק הבלתי הפיך, שיגרם לתושבי האזור במידה ותקום עוד תחנה פחמית נוספת באשקלון.

רעיון של שיתוף הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות, לא חדש והוא נותן ביטוי מעשי להוויית החיים הדמוקרטית, מאז ימי עיר המדינה היוונית, בה נולד רעיון הדמוקרטיה ההשתתפותית, שאינה מסתפקת בייצוג דעות הציבור באמצעות שליחים נבחרים (דהיינו דמוקרטיה ייצוגית), אלא מבקשת להעביר חלק מהכרעות השלטון לידי הציבור. בדמוקרטיה דליברטיבית (deliberative democracy או "דמוקרטיה הדיונית"), תהליכי קבלת ההחלטות נעשים באמצעות דיון ציבורי חופשי, כאשר יכולים לקחת בו נציגי הציבור או הציבור עצמו.
כמו במאבק הציבורי כך בדיון הציבורי, רמת השתתפות הציבור יכולה להיות קטנה, גדולה או מוגבלת, אבל יש השתתפות כלשהי. הבא נודה על האמת, לא ציפינו שהציבור כולו ייטול חלק בדיון הציבורי. היינו מסתפקים בנציגיו, אנשי מטה המאבק למשל.

למרות היות מדינת ישראל מדינה דמוקרטית, בפועל כמעט שלא מתקיימים דיונים ציבוריים דמוקרטיים, המבוססים על חופש ביטוי אמיתי, על נגישות חופשית לכלל קבוצות האוכלוסייה ועל קבלת החלטות נטולות אינטרסים. בפועל דברים מסוג זה לא מתרחשים. רוב הדיונים הציבוריים הינם דיונים לציבור או דיונים של הציבור ולא ההליך הדליברטיבי האמיתי.

אין ספק כי נושא הקמת תחנת כוח פחמית נוספת בעיר אשקלון הינו נושא בעל חשיבות ציבורית רבה, שיש לה השפעה ישירה על תושבי אשקלון, שגם אני נמנית עליהם. אולם, יש לה השפעה גם על שאר תושבי מדינת ישראל, ובעצם על תושבי העולם כולו.
אך לצערינו הרב הציבור הרחב אינו מוכן להואיל ולהרים את גופו מהכורסה, ממנה הוא משקיף על הבלי שידורי הטלוויזיה. וגם כאשר מנסים להפעיל אותו, היוזמה לרוב איננה באה מלמטה, אלא מלמעלה.
הקמת תחנת כוח פחמית באשקלון תעשה, בהשקעה כספית אדירה מהתקציב הלאומי (מדובר ב- 1.8 מיליארד דולר), שבאמצעותם תוקם תחנה פוסילית (פחמית), שתזהם את הסביבה בחלקיקים ואת האטמוספירה בגזי חממה.

רובנו נוטים לשכוח, שכולנו חיים יחדיו על כוכב לכת אחד – כדור הארץ. זהו מקום, שמשק כנפיו של פרפר בסין, או בסינגפור, יכול להשפיע על סופות טורנדו בדרום קרוליינה או על גשם ביערות העד של ברזיל. הגזים שנפלטים בתחנת הכוח באשקלון לאטמוספרה משפיעים לא רק על תושבי אשקלון והישובים בסביבה, אלא על תושבי כדור הארץ כולו. העולם מתחמם כתוצאה מחולשות ויהירות אנושיות, שמנצלת עד תום משאבים מתכלים.
אולם למרות האמור, לצערנו, גם במאבק הזה, כמו במאבקים אחרים - רוב הציבור לא מוכן ליטול בו חלק. נשאלת השאלה האם הציבור שלא שותף למאבק הוא ציבור אדיש? אני לא בטוחה. אני חושבת שפשוט לא ניתן לו הכלי הנכון לפעולה.
שיתוף ציבור במאבק נגד הקמת תחנת כוח פחמית באשקלון הינו קשה כמעט כמו המאבק עצמו. זהו מאבק סיזיפי, הדורש מהציבור לקום ולעשות מעשה. על פניו נדמה כי האמצעים לפעול ישנם. לכאורה העולם הוא חופשי ופתוח ולמרות שנדמה כי קל לפעול ולהפעיל, המאבק לא זוכה ביתרונות שישנם לגופים כלכליים חזקים, כמו חברת החשמל.