ההסלמה היא נגד עינינו וצריכה לעורר דאגה

פרופ' עליזה שנהר 

  בחודש מרץ 1981 זועזעה אמריקה, כאשר ג'ון וורנוק הינקלי, "הילד הטוב" בן העשרים וחמש, ניסה להתנקש בחייו של הנשיא רייגן.
מעשה הרצח תוכנן במשך תקופה ממושכת. סוכני האפ.בי.איי. מצאו בחדר מלונו בוושינגטון ובבית הוריו שליד דנוור פרטים רבים על מסעות הנשיא רייגן וקטעי עיתונות ותצלומים על ניסיונות התנקשות מפורסמים קודמים, לרבות תמונות של לי אוסוואלד, רוצחו של הנשיא ג'ון קנדי (ב- 22 בנובמבר 1963). בחדר המלון בו השתכן הינקלי נמצא גם עותק של מאמר, שהתפרסם ב"וושינגטון פוסט" בחודש דצמבר 1980- יומיים לאחר הירצחו של ג'ון לנון על ידי מרק דיוויד צ'פמן - ובו קטעים מן השירים הידועים, שכתב ג'ון לנון.
כך מצאו החוקרים, כי ביום בו התנקש ג'ון הינקלי בחיי הנשיא כתב מכתב לשחקנית ג'ודי פוסטר, אותה ככל הנראה רצה להרשים, ובו גולל את תוכניתו לרצוח את הנשיא רייגן. (לדעת החוקרים טיפח הינקלי הזיות רומנטיות כלפי ג'ודי פוסטר, לאחר שצפה בסרט "נהג מונית" שבו גילמה תפקיד של יצאנית קטינה, אשר הגבר המתאהב בה מנסה להתנקש בחיי מועמד לנשיאות).
מסתבר, כי אמריקה היא היחידה מכל מדינות העולם החופשי, שבה לבשו ההתנקשויות בראשי השלטון ובאנשי שם אחרים צורה של מגפה חברתית: הנשיא ג'ון פ. קנדי, מרטין לותר קינג, רוברט קנדי, ג'ון לנון, ניסיון ההתנקשות בחיי הנשיא רייגן וכן ניסיונות ההתנקשות שנכשלו, (כגון ניסיון ההתנקשות בחיי הנשיא פורד).
החמרת האלימות בכלל והאלימות המופנית כלפי אנשי שם בפרט אינה באה לידי ביטוי במימד הכמותי בלבד אלא גם בהסלמה, שמתרחשת לנגד עינינו ויש בה כדי לעורר דאגה.
אין ספק, שלנגע חברתי זה יש קשר הדוק להתרופפות הכללית של הערכים והנורמות המוסריות בתרבות המאה העשרים, והשאלה, כיצד הופך נער נאה, לבבי ובעל גינונים, צעיר בניו של איל נפט עתיר נכסים לרוצח, מעסיקה ותעסיק בוודאי פסיכולוגים, סוציולוגים ואנתרופולוגים, שכן ג'ון הינקלי מאפיין את המשבר התרבותי-החברתי, שחל במאה שלנו, משבר שחל, בין השאר, כתוצאה מדעיכתם של מיתוסים במאה העשרים.
על- פי הגדרתם של החוקרים רוברט גרייבס ורפאל פאטאי המיתוסים הם סיפורים עלילתיים, המהווים אסמכתא מקודשת להמשך קיומם של מוסדות ושל מנהגים ופולחנים קדומים במקום בו הם רווחים, וכן להמשך קיומן של אמונות קדומות, או נותנים גושפנקא ואישור לשינויים החלים בהם. הביטוי "מיתוס" הוא ביטוי יווני והמיתולוגיה היא מושג יווני, אך גם בספרות המקראית, כמו בספרות החיצונית, ובספרות התלמודית- המדרשית, כלול חומר מיתי רב, שכן המיתוס שימש מאז ומתמיד כאימות וכאישור שאינם טעונים פירוט לחוקים, לסדרי פולחן ולמנהגים חברתיים מעוררי פליאה.
הפליאה- התמיהה קיימת אפוא ביסוד סיפורי העלילה המיתיים, שהתרחשותם הסיפורית היא בעבר הרחוק, הקדם היסטורי, והם קובעים את מוצא הדברים הסובבים אותנו ואת ראשית סדרי הטבע בתקופה קדומה שהצטיינה בשלמות ובהרמוניה ("גן עדן", "תור הזהב" וכיו"ב).
בעזרת המיתוסים הטילו על הקבוצה את האחריות המשותפת על נורמות ועל ערכים יוצרי זיקות, שקיבלו תוקף בזכות שורשיותם ברצף המיתולוגיה, ושמרו על הסדר הקיים ועל הרציפות התרבותית-החברתית. מכאן, שהמיתולוגיות הצטיינו בשמרנות רבה ונתקיימו בצד הפולחנים העתיקים, אשר אחד היסודות המרכזיים בהם היה, לפי דעת החוקרים, הקרבן.
בעולם העתיק הייתה תכליתו הראשונית של הקרבן חידוש קשר אחוות הדם בין בני השבט לבין עצמם ובינם לבין האלוהות ולבין בעל החיים המקודש, הטוטם. בדרגה קדומה, סוברים החוקרים, נחשב הקרבן עצמו לאלוהי: הקרבן- האל נשחט ונאכל וסעודת קודש זו איחדה את בני השבט עם אלוהיהם בשיתוף בשר ודם חדש. בדרגה מאוחרת יותר דימו את האל כמשתתף בסעודת הקרבן עם בני שבטו לשם הידוק קשר הדם ביניהם.
נראה, כי תכלית הקרבן היא השיתוף, כפי שכוונת המיתוסים העתיקים היא השיתוף החברתי ויצירת דגם על-זמני, הקורא לכל אחד מאנשי החברה לדאוג לאחדות ולרציפות החברתית - התרבותית - הדתית תוך הטלת אחריות על ערכים, שמצאו תוקף במיתוסים ושמרו על הסדר הקיים.

מיתוסים מאגיים – אליליים
ראשיתם של המיתוסים הקדומים בדרמה הפולחנית- האלילית, שבה פועלים ונפעלים האלים הנערצים, ואילו האדם רק חוגג את חג האלים ועושה עצמו שותף למסתרי הווייתם, שמח בשמחתם, מתאבל על מותם וחוגג את תחייתם; כך משפיעה החברה האנושית השפעה ממשית על גורל האלים ומגבירה את כוחה. לפי מיתוס מקסיקני עתיק נוצרו השמש והירח מקרבנות האלים, ולכן זקוקים המאורות לקרבנות, לאכילת לב אדם ולשתיית דמים; לשם כך גם יצרו האלים את המלחמה – כדי שיוכלו להקריב קרבנות מבין השבויים. גם חגיגות "החתונה הקדושה" של האלים, שאנו מוצאים בתרבויות שונות (בבל, יוון, רומא), וכן חגי צלמי הזכרות, שהיו נושאים כדי להפרות בהם את האדמה, שייכים לסוג זה של פולחן, שחייב שותפות כלל אנשי הקבוצה.
הזיקה שבין האדם לבין האל באה לידי ביטוי גם במיתוס מות האלים ותחייתם: חגיגת מות בל ותחייתו, חגיגת מות תמוז ותחייתו, חגיגת אדוניס וכ"ו, וכן המנהג העתיק, שהיה מקובל בחברות עממיות - מאגיות רבות – להרוג את האל (בדמות אדם או בעל חיים) מדי שנה כדי להציל אותו מחולשת זקנה, וכדי שיתעורר לחיים חדשים כשהוא צעיר ורענן.
את הדוגמה המובהקת ביותר לתפיסה האלילית- המאגית של הפולחן נמצא, אולי, באלילות ההודית: על- פי הריגודה ההודית שולחן הקרבן הוא "הקצה האחרון של האדמה" והקרבן הוא "טבור העולם". הפולחן הוא מעל לאלים ובו האלים חיים, יוצרים ומושלים. הפולחן הוא סוד העולם וכוחו הפנימי, ולפי ההשקפה, שאנו מוצאים בברהמנות, הקרבן הוא הגשמת הפורושה, האל הקדמון, אשר הועלה לקרבן ואשר מגופו נברא העולם. הכהן, שמקריב את הקרבן הורג את האל ומחדש על ידי זה את "מעשה בראשית". כך בורא הקרבן עולם, ומכאן הערך היוצר והמקיים של הפולחן בכלל ושל הקרבן בפרט, ותחושת האחריות, שכל יחיד נושא בה, כלפי העולם.
השעבוד להוויה העל-אלוהית הוא אפוא שותפות הגורל של האלים ושל בני האדם, שלה משמש המיתוס כסמל, ואשר מתגבשת גיבוש עממי בפולחן. שותפות גורל זו היא המקנה לפולחן האלילי - המאגי את טעמו המיתולוגי: ההשתתפות בחיי האלים, חיקוי מעשיהם, זכר לקורות האלים – כל אלו הם טעמים מיתולוגיים, שהפולחן האלילי מתכוון להעמיד עצמו עליהם.
יתר על כן, מבחינת המוצא קשורים בני- אנוש והאלים, והדבר בא לידי ביטוי במיתוסים על בריאת האדם: לפי אנומה אליש – עלילת הבריאה הבבלית – נוצר האדם מדמו של קינגו, האל שעמד בראש צבאות תיאמת ונשחט על- פי פקודת האלים המנצחים, ולפי מקור אחר נוצר האדם מדמו ומבשרו של אחד האלים, שנלושו עם חֵמר.
הדם הוא אפוא הכוח המקשר בין בני- האדם לבין האלים, והוא מקור החיים, "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), ועל כן אסרה התורה את האכילה "על הדם", וכבר נוח נצטווה: "בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט, ד).
הדם משמש כאות ברית בין יחיד ליחיד ובין עדה לעדה, ולא רק בין המאמינים לבין אלוהותם. לעתים מחייבת "אחוות דם" יותר מ"קרבת דם", ולפי הרודוטס (ג, 8) נהגו הערבים, אם כיחידים ואם כנציגי עדות, למשוח מדמם של כורתי האמנה בשעת כריתת ברית בין שניים, על שבע אבנים, ולהישבע בשם האלים, או שמשחו את האבנים בדם בעלי חיים שהוקרבו בשעת מעשה .
כן נמצא, כי בדתות קמאיות, שבהן מעניק האל העליון את דם בנו כקרבן לאנושות, משמש הדם כאות ברית בין האל לבין עדת המאמינים בו, וגלגולו של מיתוס זה הוא סאקראמנט הסעודה הקדושה בנצרות (פולחן "הדם היקר" של ישו).
זאת ועוד- הצורך האנושי הנצחי ביצירת דגם חיקוי והערצה בא לידי ביטוי נוסף במערכת האמונות הטוטמיות בעולם העתיק. הטוטם הוא בעל חיים (או צמח, עצם קוסמי או דומם), שנערץ על- ידי החברה, כי החברה והטוטם מוצאם מאב קדמון משותף. לכן אסור בתכלית האיסור (טאבו) לקטול את הטוטם או לאכול ממנו, אך במועדים מסוימים קוטלת הקבוצה את הטוטם והכול אוכלים מבשרו.
השיטה הטוטמיסטית היוותה בסיס לתפיסתו של מייסד האסכולה הפסיכואנליטית, זיגמונד פרויד. בספרו טוטם וטאבו, מדגיש פרויד, כי האכילה המשותפת מן הטוטם אינה רק קידוש בית האב וחיזוק ההזדהות עמו וכן בין אנשי הקבוצה לבין עצמם; חיית הטוטם היא, לדעתו, תחליפו של האב, שיש טאבו על המתתו. כך הופכת המתת הטוטם ליום חג- ממיתים אותה ומבכים את מותה. העמדת הרגשות האמביוולנטית, שמציינת את תסביך האב אצל הילד, כמו אצל המבוגר, מגיעה עד לתחליף האב בצורת חיית הטוטם.
על- פי תיאורו של פרויד נתחברו יום אחד האחים המקופחים, הרגו את אביהם ואכלו אותו, וכך הביאו כליה על מחנה האב. כציבור העזו ועשו מעשה, שכל אחד לעצמו לא היה יכול לעשותו. אב קדמון אלים שימש ודאי דוגמה ראשונה, שכל אחד מקהל האחים נתקנא בה ופחד מפניה, ובמעשה האכילה (סעודת הטוטם) נמצאו האחים מגשימים הזדהות עמו, כשכל אחד קונה לעצמו קורטוב מכוחו ומגבורתו, ואותה סעודה היא משום חזרה למעשה הפשע וציון זכרו בעת ובעונה אחת.
השיטה הטוטמית הייתה אפוא מעין ברית עם האב, בה הוא נתחייב לספק הגנה, השגחה וביטחון, תמורתם חויבו הבנים לכבד את חייו ולא לחזור על אותו מעשה, שקיפח את חיי האב האמיתי. היה בו בטוטמיזם, לדעת פרויד, גם ניסיון ללימוד זכות, מעין- "אילו נהג בנו אבינו כדרך שהטוטם נוהג בנו, לעולם לא היינו באים לידי ניסיון להמיתו". מכאן, שהטוטמיזם סייע לכך, שהמאורע הקדום יישכח, ודעת הטוטם, שמקורה בתודעת החטא של הבנים, שימשה מסד לדתות מאוחרות, שניסו להתמודד עם אותו מאורע המדריך את האנושות ממנוחתה.

המיתוס בתרבות המודרנית
ניתן לומר, כי בהתייחסות האישית המאפיינת את התפיסה המיתית- מאגית כמעט כל דבר הוא ישות אישית בעלת רצון. נשאלת אפוא השאלה – האם יחסי התלות החברתיים- התרבותיים ואחריות היחיד כלפי רעהו וכלפי העולם מצויים עדיין בתרבות המודרנית, בתרבות המאה העשרים? יתר על- כן, כיצד יבטא האדם את צרכיו הנפשיים, החברתיים, הדתיים והאמנותיים בעידן הקרוי "מודרני"?
סוציולוגים מדגישים, כי המצב התרבותי האופייני לחברות מפותחות מבחינה טכנולוגית הוא אי- שקט, ירידה תלולה בגילויי היוזמה האישית ובתחושת האחריות של הפרט לעצמו ולסביבתו.
המושג "תרבות ההמון" הוא מן המושגים השגורים בפי הסוציולוגים, אשר מצביעים על ההישגים השיתופיים בתחומי החיים השונים ואלמוניות הכיבושים הטכנולוגיים (בניגוד לתרומה האישית- הגאונית של ממציאים במאה הי"ט, כמו תומאס אדיסון). גם ריכוז ההון, שאלמוניותו גדלה, ומיסוד החינוך, הבריאות ושאר המערכות החברתיות גורמים לאדם תחושה של חוסר אונים להשפיע לא רק בתחום הכלכלי- החברתי הנרחב, אלא גם באשר למעמדו האישי במכאניזם החברתי- הכלכלי.
בהתייחסות האנונימית, שאופיינית לחברה ה"מודרנית", עומד האדם מול אובייקטים בעלי תכונות מסוימות, שידיעתן מאפשרת לו להשתמש באובייקטים עצמם; ההתייחסות היא אישית, כמובן, רק כאשר האדם מתייחס לאובייקט כלשהו כאל "רעהו" בצלמו ובדמותו- כאל אישיות בעלת תודעה ורצון. אלא שבתרבות המודרנית ההתייחסות הלא- אישית אופיינית עד כדי כך, שאפילו האדם- כאובייקט הראייה- חדל להיות "רע" והופך לאובייקט בעל תכונות מסוימות (אזרח, פועל, חייל, צרכן וכ"ו) לגבי מנגנונים חברתיים ולגבי חישובים סטטיסטיים.

-----------------------------------------------------------------
זוהי רשימה ראשונה, מתוך שתיים, של פרופ' שנהר נשיאת המכללה האקדמית עמק יזרעאל. הרשימות נכתבו במיוחד עבור נ.צ.לדמוקרטיה.