שותפות גורל בין האדם לאליל

פרופ' עליזה שנהר 

  הבריחה המבוהלת מן הסבל נראית, בעיני הפילוסוף הפולני לשק קולקובסקי, הרסנית בעיקר במישור הקשרים הבין- אישיים וחיי הנפש יותר מאשר במישור המכאובים הפיסיים, כי האדם יכול להסוות את מקורות הסבל מפני עצמו בלי לנסות לסלקם או להתמודד אתם. אנו בורחים מפני המוות הצפוי, שהוא מקור הסבל, אך לא באופן כזה שנוכל להכיר באי- ההימנעות של המוות, אלא בדרך של התעלמות ושל הדחקה; אנו בורחים מפני האהבה, שעלולה להיות מקור של סבל. כשאנו כופים על עצמנו ציניות אנוסה כלפי כל מרחב המיניות וויתור על חוויות אשר באהבה ניתן להגיע אליהן רק לעתים נדירות ללא סבל; אנו בורחים אל הקונפורמיזם מחשש האסונות הצפויים ליחיד מן ה"ניכור" בסביבה; אנו בורחים מן הבדידות לא על- ידי מאמץ מעשיר של יצירת תקשורת עם הזולת ושותפות בערכים, אלא על- ידי היצמדות לרדיו- טרנזיסטור בכיס, כדי שלא נופתע על ידי רגע כלשהו של חוסר חברה- כל הפסקה בתהליך החיוב ההדדי במגע עם האחרים נראית מסוכנת.
התוצאה היא סימום הייסורים וזניחת ערכים שאיימו בסבל, ויצירת חיי צוותא, שהושגו ללא מאמץ וללא התנגשויות ויצרו שיתוף אנושי מדומה, שצפוי להתפוררות במבחן הקטן ביותר. הסולידאריות וההתגברות על הבדידות הם למראית עין בלבד, ולמעשה, חוסר הכישרון לשאת בסבל הוא גם חוסר הכישרון להשתתף בצורה אנושית- ממשית, אשר יודעת את גבולותיה, מודעת לכל אפשרויות ההתנגשות הכלולות בה ומוכנה להעמיד גבולות אלה במבחן; שותפות היושבים יחד ליד מכשיר הטלוויזיה, שותפות המסתכלים יחד במגרש הספורט, שותפות הלוגמים יחד ליד שולחן אחד, שותפות השוכבים במיטה אחת – כל אלה הן בוודאי צורת מגע, אשר יוצרות חוויה של מתחים משותפים, אולם כוח המתחים הזה אינו שקול לעומת מה שדרוש כדי לפרק את הניגוד בין העומדים יחד בתור ליד הקופה, הנוסעים יחד באוטובוס דחוס והעוקפים זה את זה בכביש הסואן.


אלילי ההמון בתרבות המודרנית
ראינו, כי הערכים שירשנו מגיעים אלינו בצורתם המיתית, כלומר אין הם עוברים בירושה כאינפורמציה על עובדות חברתיות או נפשיות, אלא כאינפורמציה על הנושא- מהו ערך ומה אינו ערך. כן ראינו את כוחם של האלים ואת תכלית הקרבן, שכוונתו לחזק את קשר אחוות הדם בין חברי הקבוצה ואת הכוח הגואל שבמיתתו ובתחייתו. הדגשנו את שותפות הגורל בין האלים לבין בני האדם ואת השיטה הטוטמיסטית ומשמעויותיה, תוך הבהרת ההתייחסות האישית בתפיסת העולם המיתית.
נראה, כי ביסוד תפיסת עולם זו- כמו בתופעות דתיות הקיימות בכל תרבות ותרבות- יש משהו, אשר לפי תחושת האדם הוא גדול ונעלה ממנו ואינו שייך לעולם הרגיל, היומיומי, שבו הוא שרוי, בדרך כלל. האדם כאילו חש, שמעבר לעולם המוכר לו, פחות או יותר, יש ממד אחר נוסף, כוח שהוא שונה באופן עקרוני מהווייתו של האדם, והוא מזעזע ומפחיד- אך גם מושך ומעורר רצון לקרבה.
שניות- ההרגשות הזאת חוזרת בכל המישורים של החוויה המיתית והדתית, ואותה דו- ערכיות מופיעה הן ביחס האישי והן ביחס הלא אישי לאותו כוח: מצד אחד הרגיל, הנורמאלי והשגרתי, מצד שני המופלא, המסתורי והעל- טבעי.
בשלב הפרימיטיבי עובר קו הגבול בין הפשוט היומיומי מחד גיסא, לבין המפליא והמזעזע מאידך גיסא, ורק בשלב אינטלקטואלי הופכת הבחנה זו להבחנה בין "טבע" לבין "למעלה מן הטבע".
אותו כוח "מופלא" זוכה, כמובן, ליחס של כבוד ושל הערצה, והוא עשוי להופיע בדמויות אנושיות, כגון: ראש שבט, מלך, גיבור תרבות וכן קדושים, שמיוחסים להם כוחות על- טבעיים.
אולם בתרבות ההמון החילונית, שבה גוועו המיתוסים העתיקים, נוצר צורך באלילים חדשים שימלאו את מקום האלים שגוועו. כך הפכו שחקני קולנוע, זמרים ומדינאים לאלילי ההמון, והצורך הישן- נושן בהערצה ובחיקוי הופנה כלפיהם. גישה פרוידיסטית תצביע בוודאי על הגישה הדו- ערכית, שאפיינה את היחס הקדום של הבנים כלפי האב- האל: איבה לאב, שעמד לשטן בדרך מימוש השאיפות לשלטון, והתביעות הסקסואליות בצד ההערצה והאהבה. כאשר סילקו את האב שיככו הבנים, לדעת פרויד, את שנאתם והגשימו את משאלתם להזדהות עמו; הדבר לבש צורה של חרטה, וכך נוצרה תודעת החטא, החופפת את החרטה של הכלל כולו. במרוצת השנים נתרופף יחס האיבה של הבנים כלפי האב והכיסופים אליו גדלו והלכו. כך הוכשרה הקרקע להתהוות אידיאל, שעיקר תוכנו היה שפע כוחו ואי הגבלתו של האב הראשון, שבו נלחמו לפנים, והנכונות להשתעבד לו עתה. בשל שינויים תרבותיים עמוקים שוב אי- אפשר היה לקיים את השוויון הדמוקרטי הראשוני, לפיו שווים כל בני השבט, וכך החלה הערצה של אנשים בודדים, שהתלבטו מבין הכלל. זו מבטאת, לדעת פרויד, את הנטייה לחזור ולהחיות ביצירת אלים את אידיאל האב הישן; משאלתו של האדם להפוך לאל ולהמית את האל כאחד האדם היא נצחית ואוניברסאלית.

בחברה, שלדעת רבים נהפכת בה הטכנולוגיה המפותחת למכשיר בידי גופים המונחים על- ידי אינטרסים פרטיים של עוצמה וממון ומדכאים את הפרט ברוחו ובגופו, קיימים, מצד אחד, צורך עז לשבור עיקרון זה, ומצד שני, ובהכרח- האלימות.
כן אנו עדים לכך, שבחברה הטכנולוגית המודרנית, שהיא, לכאורה, "מבוגרת", מנסים רבים לשוב לגן העדן של הילדות, לחופש ולחושניות- למיתוס הקדום. אמצעים קיצוניים- אנרכיסטיים מופנים כלפי מייצגי עקרון הניכור והדיכוי בממסד השולט, וככל שהממסד חזק יותר, כך גוברים יסוד האלימות שבשבירת בגרות זו והצורך בפורקן המטען המודחק (קבוצת באדר- מיינהוף בגרמניה ועוד).
לגיטימציה לאנרכיסטים האלימים נמצא בהגות הרדיקאלית של סוף שנות השישים. הרברט מרקוזה קובע:
יש כוח אלימות של דיכוי ויש כוח אלימות של שחרור; יש כוח אלימות של הגנה על החיים ויש כוח אלימות של תוקפנות. שתי צורות אלו של האלימות היו והינן כוחות היסטוריים. כך ניצבת כל אופוזיציה, מראשיתה, בתחום האלימות . . . אולם ההתנגשות בין הזכויות מלמדת גם זאת, שההטפה לאי- אלימות עקרונית מסייעת להתמדת האלימות הממוסדת של הסדר החיים. בחברה התעשייתית של המונופולים מתרכזת האלימות הממוסדת- עתה יותר מאשר בכל זמן בעבר- בשררה הנוטה להקיף עולם ומלואו, לחבוק את הגוף החברתי כולו. נוכח אוניברסאליות זו של השררה ניתן לומר, שזכות ההתנגדות נהפכת מניה וביה לזכות פרטית: הניגוד בין שני סוגי האלימות מצטייר כיום כהתנגשות בין האלימות הכללית לבין האלימות הפרטית. בהתנגשות זו- האלימות הפרטית תּוּכֶּה ותוּבס על שלא יעלה בידה לכונן מערכת אוניברסאלית חדשה נגד הסדר הקיים.

הצדקת האלימות אנו מוצאים גם בדברי דניאל כהן- בנדיט, ממנהיגי מהפכת הסטודנטים בצרפת (מאי 1968), שכרך את הדיכוי במובנו המרכסיסטי עם הדיכוי במובנו הפרוידיאני: השחרור הפרוידיאני- האישי הוא תנאי לשחרור המרכסיסטי- החברתי, ושבירת הטאבו האישי- המיני מובילה לשבירת סוגי- טאבו חברתיים- פוליטיים.
כלום אין אנו עדים לפתרונות אישיים קיצוניים או קבוצתיים קיצוניים, שיסודותיהם במיתוסים ובפולחנים השמרניים הקולקטיביים? האם אין מעשי הרצח של אנשי- שם, אשר מעוררים סערה ציבורית עולמית, מהווים ביטוי לחרדה מפני אובדן הבינוניות בצד הרצון להיעשות בלתי בינוניים ולנפץ את המיתוס הפיקטיבי- הקולקטיבי ("מדינה") באמצעים הנראים שאולים מן המיתוס הראשוני הקולקטיבי (ארוס)?

תהליך ההתפוררות של השותפויות המסורתיות מצביע על הסכנות התרבותיות- החברתיות, כי אם הפרט מתייחס אל כלל העולם האנושי שמחוצה לו כאל מערכת- על אפוטרופסית, והוא נתון כל הזמן לעצמו בלבד, לתחושה בלתי פוסקת, שאין הוא מקבל מן העולם את המגיע לו וסיפוקיו אינם מתמלאים- סופו שיצליח להגשים את עצמו רק בחריגה ברורה מנורמות הכלל. כמו הקבוצות האנרכיסטיות ינסה לכפות על העולם להשלים עם היומרות שלו במאבק שווא אחר העמידה העצמית הטוטאלית.

ההימשכות לתהומות המיתיים פירושה חיפוש אחר קרבן שונה מבני האדם הרגילים, אתם בא האדם במגע יומיומי (קרי: אישיות בעלת פרסום עולמי, עוצמה חברתית וכלכלית, הישגים עם בני המין השני). הריגת הקרבן היא ביטוי למשאלותיו של הפרט המדוכא לשותפות גורל עם אלילו. ההשתתפות בחיי האלים, חיקוי מעשיהם וזכר קורותיהם הם, כפי שכבר צוין, טעמים מיתולוגיים, שעליהם נשען הפולחן האלילי. אותה שותפות גורל בין האליל לבין האדם- הרוצח ואותו דם עתיק, המקשר בין האלים לבין בני האדם, בהיותו יסוד הכוח והחיוּת, הקדוש והמסוכן, אך גם טאבו חמור- מתגלה מחדש בביטויו המודרני.
זאת ועוד- עמדת הרגשות האמביוולנטית, שאפיינה את התפיסה הטוטמיסטית, מאפיינת גם את תחושות ההמון כלפי אליליו, שהם נערצים, נאהבים ומהווים דגם לחיקוי ולהערצה, מחד גיסא, אך גם מעוררי קנאה, איבה ומשאלות נקם, מאידך גיסא.
הניגוד התהומי להעדר תחושת האחריות האישית, המאפיינת, כאמור, את התרבות- החברה של המאה העשרים, שהתרופפו בה המיתוסים המסורתיים, עלול אפוא לגרום לתוצאות הרסניות- קיצוניות, כאשר במקום תחושת השליחות והשותפות של האדם, אשר מעוגנת בתודעה המיתית, יוצר האדם דגם של שליחות מעוותת, כשהוא מחפש תכלית לקיומו ומבקש דרך להשפעה ולהנצחת חותמו האישי.

שונים הם פני הדברים כאשר מדובר ברצח שביצע יגאל עמיר, רצח יצחק רבין ראש ממשלת ישראל. יגאל עמיר ייצג קבוצה של אנשי ימין דתיים, שלא קיבלו את עקרונות הדמוקרטיה הישראלית והחליטו לעשות דין לעצמם. אין כל ספק, כי יגאל עמיר פגע בלב הדמוקרטיה והיו אף שתבעו, כי אזרחותו של יגאל עמיר תישלל על- ידי שר הפנים, משום שביצע מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל.
אב בית הדין, השופט לוי, קבע:
"הנאשם הניצב בפנינו ודומיו הם חלום הביעותים של כל שוחר דמוקרטיה, ולא חשוב כלל המחנה אליו הוא משתייך... במשטר דמוקרטי מותר, ולעתים אף רצוי, לחלוק על השקפת השלטון ועל קו מדיני שנקט, אך הכול צריכים לשנן השכם והערב שעַם החפץ חיים אינו מחליף את הנהגתו בכדורים של מתנקש, ושהדרך האחת לעשות זאת היא בחירות חופשיות ודמוקרטיות או הצבעת אי- אמון בכנסת, וכל עוד לא נפלה החלטה ברוח זו, הממשלה שנחברה היא היחידה הממונה על ענייני המדינה, והכול סרים למרותה.

אמנם פסק הדין נתן ביטוי גם להוקעה הערכית והמוסרית של יגאל עמיר, אך האם גם היום תקפה אותה הוקעה מוסרית? האם כלל החברה הישראלית מסתייגת ממעשה הרצח ומכירה בחומרת מעשה לדמוקרטיה הישראלית השברירית?

לאו דווקא, בישראל הדמוקרטית פועל אתר אינטרנט לשחרור יגאל עמיר ומופץ סרט הקורא לשחרורו המוקדם של הרוצח בו מופיעים אמו, רעייתו והזמר אריאל זילבר. לחצים פוליטיים מופעלים על נשיא המדינה ואחד הארגונים הימניים המבקשים לשחררו נקרא, למרבית הפלא, "הוועד למען דמוקרטיה"!
מערכת החינוך חייבת אפוא להתגייס לנושא בכל זרמי החינוך המתוקצבים על- ידי המדינה, כי בנפשנו הוא.

-----------------------------------------------------------------
זוהי רשימה שניה, מתוך שתיים, של פרופ' שנהר נשיאת המכללה האקדמית עמק יזרעאל. הרשימות נכתבו במיוחד עבור נ.צ.לדמוקרטיה.