החמולות במגזר הערבי גורמות לנזק

ראיין : ברוך מאירי 

  עיסא ג'בר הוא אחד הדמויות הבולטות בישוב הערבי הקטן אבו גוש. מקום המשמש בדרך כלל כ"מסעדת שבת" של ישראלים רבים, ובמיוחד תושבי ירושלים. בשנים האחרונות זכה הישוב לפרסום רב, בשל "פסטיבל אבו גוש", המתקיים מדי שנה בכנסיה המשקיפה על נוף הררי מקסים.
אולם במקביל לכך זוכה הישוב לפרסום החיובי גם כסמל לידידות בין דתית, יהודית ומוסלמית, המהווה דגם אפשרי לישובים אחרים בארץ. אחד "האשמים" המרכזיים לכך הוא עיסא ג'בר, מנהל מחלקת החינוך של אבו גוש, המכהן גם כמזכ"ל העמותה לדו קיום יהודי-ערבי בהרי יהודה ויו"ר המועצה הבין דתית המתאמת בישראל (ICCI). בעבר היה ג'בר מנחה בכיר ביחידה לדמוקרטיה בכנסת ומרצה במדרשה הצבאית.
הפעם הלכתי לג'בר כדי לשוחח על הבחירות הקרובות לרשויות המקומיות במגזר הערבי. התברר, שנושא זה "כיכב" בעבודת ה-M.A שלו בלימודיו באוניברסיטה העברית.
                                               
                                               *****

- עיסא, במה שונות הבחירות לרשויות המקומיות במגזר הערבי, לשכניהם היהודים ?

ג'בר מונה אחד לאחד את השינויים:
"ראשית", הוא אומר, "ברוב הישובים הערביים הבחירות מתנהלות על פי שייכות חמולתית-משפחתית, ולא על פי אידיאולוגיות של מפלגות פוליטיות מוכרות.
"שנית: בחירת ראש רשות, במגזר הערבי, נעשית בדרך כלל לא על סמך תכניות, שהוא מציג לבוחריו, וכמובן גם לא על סמך השכלתו – אלא על פי מעמדו החברתי ולעתים גם הכספי. זאת בנוסף לשייכות החמולתית שלו. לעתים אתה יכול לראות, שבאותה חמולה יש מועמד משכיל ובעל יכולת עדיפה, אך הוא לא ייבחר להיות מועמד, בגלל מעמדו הנחות בתוך החמולה.
"שלישית: הקואליציות מורכבות על-ידי אנשים צרי אופק (זאת אתה יכול לראות גם במגזר היהודי...), תחת מו"מ של תן וקח".


- האם "שיטת החמולות" היא בעוכרי התושבים הערביים ?

"בודאי. המאבק החמולתי מגביר את התחרות האישית בישוב, מכניס טינה ושנאה. לעתים קרובות אנו גם עדים, לצערנו הרב, להתפרצויות אלימות קשות. המאבק החמולתי פוגע, בצורה קשה וישירה באכלוסיה, פוגע בפיתוח המקום וקידום התושבים מבחינה חברתית והשכלתית".

 
- מדוע ?

"מפני שבשיטה החמולתית, בה עקרון השמור לי ואשמור לך הוא עקרון יסודי חשוב, רוב המשכורות הולכות לעובדים החדשים שהוכנסו על ידי הנבחר החדש, אשר לעתים קרובות אין בהם צורך כלל. רוב ההחלטות במועצה מתקבלות משיקולים משפחתיים, ולא משיקולים של טובת כלל התושבים".


- האם הדבר שונה בישובים מעורבים, כמו עכו, רמלה, לוד ותל-אביב יפו ?

"ברשויות המעורבות המצב קצת שונה. פה אתה יכול לראות גם מניעים פוליטיים ואידיאולוגיים. בישובים הללו אתה יכול לראות תמיכה במועמד של המפלגה הקומוניסטית לשעבר, ובשנים האחרונות גם במועמד מטעם התנועה האיסלמית. בישובי המשולש והגליל, אגב, תמיד אתה יכול לראות מועמד המזוהה עם התנועה האיסלמית. כלומר, מועמד על רקע אידיאולוגי ולא חמולתי".

 
- אנו עדים לתופעה המדאיגה לפיה פחות מארבעים אחוז (עיסא: במקרה הטוב"...) מכלל התושבים משלמים ארנונה, אגרות ביוב ועוד. במקביל נשמעת, כמובן, טענת הקיפוח. מה דעתך ?

"תופעת אי תשלום ארנונה ומסים עירוניים אחרים, היא תופעה ידועה וכואבת. היא נובעת בראש וראשונה בגלל שיטת החמולות. חמולה שמפסידה בבחירות אינה שוכחת ואינה מוכנה לסלוח על ההפסד הצורב. היא תעשה הכול על מנת להכשיל את ראש המועצה הנבחר. בין היתר על ידי אי תשלום ארנונה, בטענה שהכספים הולכים לכיסו של ראש המועצה הנבחר"...


- האם אין, בכל זאת, הצדקה לטענת הקיפוח של הישובים הערביים בישראל ?

"אני כידוע לך לא נמנה על האנשים הטוענים יום ולילה על קיפוח. אך בכל זאת יש חלק מוצדק לטענת הקיפוח ויש חלק שאינו מוצדק כלל. אתחיל, ברשותך, דווקא בחלק הלא מוצדק: הישוב הערבי במהותו הוא הישוב העתיק בארץ. הישובים הללו נבנו באופן לא מתוכנן ומוסדר, אלא כתוצר של התפתחות היסטורית של מאות בשנים. רוב התשתיות בישובים הללו לא היו קיימות מלכתחילה, או שהיה כבר קשה לפתחן במצבן הנוכחי. ואז נוצר 'בלגאן' טוטאלי בכל הישובים ובמקביל המדינה זנחה את המגזר".

 
- מדוע ?

"משום שכל פיתוח תשתיות בישובים הללו – כמו מערכת ביוב, חשמל, הכנת תכנית מתאר וסלילת כבישים – דרש תקציבים גדולים מהמדינה, כאשר המגזר הערבי לא היה בסדר העדיפויות של ממשלות ישראל.
"אך מצד שני, תכניות המתאר, שהנושא הפוליטי היה במהות שלהם, לא היו תכניות מתאר לישובים הערביים במשך שנים רבות. לכן גם לא נכללו פרויקטים רבים בתוך הישובים הערביים, מחוסר תכניות מתאר ותכניות אב מסודרות. כגון: תכנית אב לחינוך.
" בנוסף: המאבק על הקרקעות, בין המדינה לאכלוסיה הערבית, עוד לפני קום המדינה ועד היום, כאשר המגזר הערבי נותר כמעט נטול שטחי ציבור למימוש הרבה מתכניותיו, ובמיוחד מוסדות חינוך אזורי תעשיה ומתקני פנאי ורווחה"...
- והקיפוח הלא מוצדק...
"לא שכחתי...הקיפוח הלא מוצדק: הרבה רשויות מקומיות ואנשים במגזר הערבי מעלים טענות לא מוצדקות על קיפוח בתחומים שונים, כאשר ההזנחה היא בעצם באשמת התושבים וההנהגה המקומית ולא המדינה. למשל: תשלומי ארנונה ומסים לרשות המקומית. האחוז הנמוך של משלמי ארנונה, היטל ביוב ואגרת חינוך, הוא מזערי. במקרה הטוב מגיע ל-35 אחוז. דבר זה מעיק על קופת הרשות המקומית ומונע פעילות לטובת ורווחת התושב.
"הרשויות הערביות מקבלות תקציב שוטף, מהשלטון המרכזי, בסדר גודל דומה ושווה למגזר היהודי. בהרבה מקרים השימוש בכספים הללו לא נעשה על פי תכניות וסדר עדיפויות נכון, אלא הולך לדברים שוליים. כמו עריכתם של אירועים חברתיים, הקמת מזרקה לתפארת המקום, או סלילת רחובות במקומות בסדר עדיפות אינטרסנטית.

 
- צופה שינוי ?

"בהחלט. כל זמן שמערכת החינוך מתפתחת, ההשכלה מתרחבת, מודעות הציבור הולכת וגדלה. יחד עם השיפור הסוציואקונומי – יביא הדבר לשינויים המיוחלים".