האם שערי בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, פתוחים בפני כל אדם? עד שנת 1985 יכול היה אדם להישמע בבג"ץ, רק אם יכול היה להראות שיש לו "זכות עמידה" בשערי בית המשפט. כלומר, שהוא נפגע אישית וישירות מפעולה או מחדל של רשות שלטונית. הדבר השתנה כאשר בבג"ץ, שדן בעתירה נגד החלטת נשיא המדינה להעניק חנינה למעורבים בפרשת אוטובוס 300, החליט בהרכב שלושת השופטים הבכירים -מאיר שמגר, אהרון ברק ומרים בן פורת- לפתוח את שערי בית המשפט בפני "עותרים ציבוריים", המעלים "שאלה מרכזית של שלטון החוק ושל שוויון בפני החוק".
ידועה אמרתו של ברק, בבג"ץ רסלר השני: "מהו היסוד המוסרי לגישה, כי מי שטוען שכספו נגזל, שלא כדין, יוכל לפנות לבית המשפט, אך מי שטוען שכספו של הציבור נגזל שלא כדין לא יוכל לפנות לבית המשפט". בכך חלה מהפכה. ארגונים כמו האגודה לזכויות האדם, ארגונים לאיכות סביבה או התנועה לאיכות השלטון הכניסו את רגלם לדלת שנפתחה והפכו לעותרים מרכזיים נגד פעולות ומחדלים של הממשלה ורשויות שלטוניות אחרות. בכך תרמו תרומה מכרעת לשלטון החוק, להגנה על האזרח ולהטלת מגבלות על השלטון.
