החברה האזרחית סוללת את הדרך מהצבעה לשותפות בעיר

נעמי צור 

  על פי התיאוריה האקדמית, דמוקרטיה "ראשונית" או "בסיסית" היא זו שמאפשרת לנו לבחור את מנהיגינו כל כמה שנים, ולאפשר להם קדנציה נוספת אם ישכילו למצוא חן בעינינו. מקובל שמנהיג פוטנציאלי, בטרם היבחרו כראש ממשלה, או כראש עיר, יציג מצע על פיו ניתן, או לא ניתן תמיכה במועמדותו. בתום הקדנציה, נבחן את הישגיו או את כישלונותיו של המנהיג, ועל סמך התרשמותנו אולי נעניק לו תמיכה לקדנציה שנייה. מהתפיסה הבסיסית הזו של דמוקרטיה ועד למשטר שמזמין את אזרחיו ליטול חלק בתהליכי תכנון, הדרך ארוכה ולא קלה. עם זאת, חשוב לציין כי הזירה העירונית מתאימה לאבולוציה הזו יותר מהזירה הארצית.

כאשר התחלתי לעבוד בחברה להגנת הטבע, לפני יותר מעשור, לרגע לא חלמתי שכעבור מספר שנים אמצא עצמי מרצה בכנס בינלאומי מכובד של ארגון הבריאות העולמי, על "התפתחות הדמוקרטיה ההשתתפותית בישראל". ואמנם כך היה, ואנסה להסביר למה זה היה בעצם הגיוני, במסגרת צמיחת החברה האזרחית בירושלים, שם הקמתי וריכזתי קואליציה אזרחית-סביבתית ראשונה מסוגה בישראל, היא "ירושלים בת-קיימא" ( www.sustainable-jerusalem.org ).

בתחילת עבודתי כמנהלת הפעילות של החברה להגנת הטבע בירושלים, ראיתי את ההזנחה הסביבתית המצטברת, ואת הנזק הבלתי הפיך העלול להיגרם למורשת הבנויה והטבעית של עיר הבירה. בשכונות רבות בעיר החלו קבוצות של תושבים להתארגן במאמץ להגן על ערכי הטבע והנוף השונים בעיר, או להתמודד עם מפגעים סביבתיים שהיוו סיכון לבריאות הציבור. "ירושלים בת-קיימא", בהובלת החברה להגנת הטבע, הזמינה את הגופים השונים ואת ועדי הפעולה להתאגד ולבנות יחד חזון לעיר, "מגילת ירושלים בת-קיימא".
היזמה הזו, בתחילת הדרך יחד עם הפורום למען עתיד ירושלים, הייתה ללא תקדים בישראל, ואף עוררה עניין רב בעולם. יש להדגיש ש"ירושלים בת-קיימא" צמחה והתפתחה כיזמה של החברה האזרחית, ללא קשר עם עיריית ירושלים. ברור שבדמוקרטיה ה"ראשונית" מהסוג שתיארתי לעיל, אין מקום להזמין תושבים להשתתף בבניית חזון. ואמנם אם נסתכל על העיר כמודל של "לקוחות" (התושבים), מול "נותני שרות" (ראש העיר וצוות העירייה), נבין כי אין יותר הגיוני מאשר להזמין את התושבים כלקוחות להציג את החזון שלהם לראש העיר, ותפקידו לפעול למימושו.

ראש העיר דאז, אהוד אולמרט, לא ראה כך את הדברים, ובפגישות שאמנם קיים עם קבוצות תושבים, הרבה להסביר כי העירייה רואה את התמונה המלאה, ואל לתושב להתערב במדיניות או בחזון. נאמר אז, בסוף שנות התשעים, כי על פי תפיסת המדיניות של עיריית ירושלים, עיר הבירה תשקע ותידרדר אם לא יינקטו הצעדים הבאים:
• כינון הרכבת הקלה ומערך הסעת המונים בירושלים.
• הקמת מגדל תצפית ענק ועוד מלונות גבוהים ברכס ארמון הנציב, הרכס הפתוח האחרון באגן החזותי של העיר העתיקה.
• הוספת כ-20,000 יחידות דיור בהרי ירושלים, בשטח שסופח לעיר בהמלצת ועדת קוברסקי בשנת 1992.
• סלילת כביש טבעת מערבי לעיר, בעלות 3,000,000,000 שח (לפני חריגה תקציבית).
• הרס בניינים היסטוריים ברחוב הנביאים, בו כרבע מהמבנים לשימור בירושלים, כדי לאפשר הרחבה של הכביש והוספת נתיב.
• בנייה רוויה בעמק הצבאים, שטח טבעי פתוח ששימש בעבר למטעים של הקיבוצים מעלה החמישה וקריית ענבים, בין כביש בגין לבין שכונת גבעת מרדכי.

לא בכדי מתאפשרת האבולוציה מהמודל הראשוני של הדמוקרטיה, למודל המתקדם יותר לפיו הבוחרים זוכים להכרה כשותפים ולא רק כמשקיפים או כנציבים, דווקא בסביבה העירונית, היכן שקביעת המדיניות משפיעה כל כך על חיי היום יום של כל אזרח ואזרח.
בפעילות של "ירושלים בת-קיימא" בעשור האחרון, מתברר תהליך שבו תושבים שואפים ולא מעט מצליחים להשפיע על החלטות תכנוניות בעיר, על אף מערכת עירונית שמדירה אותם, ועל אף חוק תכנון ובנייה שמשאיר לתושב מקום כמתנגד בלבד, בתום כל ההשקעה בהליך התכנון. הצלחת "ירושלים בת-קיימא" נבעה מיכולת החברה להגנת הטבע לגייס סיוע מקצועי, תכנוני וקהילתי למאבקים וליוזמות השונות, כאשר בחלק מהמקרים הוכיח הציבור שהוא רואה את התמונה המלאה, וכי קברניטי העיר פעלו על סמך נתונים שגויים והנחות יסוד לא נכונות.

נבחן את גורל ההחלטות התכנוניות של אהוד אולמרט מאותה תקופה, בעקבות העבודה המקצועית והמאבקים הציבוריים שתקפו אותן.

• הרכבת הקלה בביצוע. מבקר המדינה מציין חריגה בלתי סבירה מהתקציב המתוכנן, וסיום העבודה ייקח עוד שנים. סוחרי העיר מתייאשים לנוכח עבודות התשתית הבלתי נגמרות. האם היו דרכים יעילות וזולות יותר לקדם את מערך הסעת ההמונים בירושלים? התשובה היא כן, אבל בהכרעה הזו כלל לא שותף הציבור. עלי לציין שכאשר הבנתי שהחלופה של הרכבת הקלה נבחרה, ושלא תהיה אפשרות לטעון טענות נגד, לראשונה קלטתי שרק שינוי ההנהגה העירונית למבנה מתקדם יותר, אשר מזמין ביקורת מהציבור ורואה בו שותף, יוכל להפוך את ירושלים לעיר שבה התושבים הם אכן בעלי הבית, הלקוחות שחובה להקשיב לרצונותיהם.

•  מגדל תצפית. במקרה של יזמת מגדל התצפית הענק ועוד מלונות רבי קומות על רכס ארמון הנציב, המאבק הציבורי, אשר צמח מתוך שורות החברה האזרחית, הביא את ההכרעה אל הערכאה העליונה של מערכת התכנון, המועצה הארצית לתכנון ולבנייה. המועצה הארצית לא רק שפסקה לטובת המתנגדים למגדל, אלא אף דרשה להחמיר בתפיסה התכנונית של רכס ארמון הנציב, לאור חשיבות הרכס כאזור חיץ סמוך לאגן החזותי של העיר העתיקה.
האם לא היה עדיף לקיים דיון ציבורי תוך שיתוף הציבור לגבי חשיבות הרכס והאגן החזותי לפני ההשקעה הגדולה של היזם בפרוייקט המגדל ?

•  בנייה של 20,000 יחידות דיור בהרי ירושלים ממערב לעיר ( זו תכנית ספדי) הוצגה לציבור ולמינהל התכנון כמהלך בלתי נמנע, לאור העדר עתודות הקרקע למגורים בירושלים. בדיקה יסודית ומעמיקה שהוזמנה על ידי "ירושלים בת-קיימא" הוכיחה שיש עתודות קרקע לעשרות אלפי יחידות דיור בירושלים. במהלך ללא תקדים, בוטלה תכנית שקודמה על ידי המדינה על סמך הנחות יסוד שגויות, ברוב קולות בשלב התנגדויות הציבור במועצה הארצית. האם לא היה ראוי שהמדינה תערוך את הבדיקה הזו לפני להשקיע כספי ציבור יקרים על תכנון בהרי ירושלים ?

•  לכביש הטבעת המערבי יש הצדקה, על אף עלותו הגבוהה, במידה ושכונות תכנית ספדי אכן נדרשות לירושלים, כי הכביש יוצר את החיבור בין השכונות החדשות לבין העיר. ואמנם, לאחר שהוכחנו שאין צורך בשכונות חדשות מחוץ לגבולות הבינוי של ירושלים, באפקט דומינו ביטלנו את הצורך בכביש טבעת. אגב, מבחינה כלכלית הצדקת הרכבת הקלה תלויה במדיניות של ציפוף עירוני, בו בזמן שכביש הטבעת מוצדק רק אם מתחייבת מגמת פרבור של שכונות חדשות כגון תכנית ספדי.

• הקרב על רחוב הנביאים עדיין בעיצומו. הרשות לפיתוח ירושלים השתכנעה שאין הצדקה להרחבת הכביש, אבל עדיין רואה ברחוב הנביאים פתרון יחידי להזרמת התחבורה הפרטית והציבורית כאחת בזמן שרחוב יפו יוקדש לרכבת הקלה בלבד, מעבר למרחב להולכי רגל . האם רחוב הנביאים לא ראוי ליותר? מומחים רבים וציבור רחב מזדהים עם דרישת הועד למען רח' הנביאים, אשר מציע לפתח את מתחם הנביאים כנכס תיירותי-תרבותי-אדריכלי, לרווחת התושבים והמבקרים בירושלים.
 
• עמק הצבאים יועד על ידי עיריית ירושלים לבנייה רוויה. מאבק ציבורי ועבודה תכנונית ביזמת החברה להגנת הטבע וועד הפעולה למען העמק, הוכיחו ששוב הנחות יסוד שגויות לכאורה הצדיקו את תכנית הבנייה בעמק הצבאים. החברה להגנת הטבע יזמה וניהלה סקר ומיפוי של כלל השטחים הפתוחים בעיר, כולל באזור העמק, והוכיחה כי חשוב לשמר את העמק כשטח פתוח לציבור. הדרישה לשמור על עמק הצבאים כשטח טבעי פתוח קיבלה את ברכת הוועדה המחוזית בשלב ההתנגדות הציבורית לבנייה בעמק.
השלב השני של הקמפיין למען עמק הצבאים מרגש עוד יותר, כאשר הציבור קידם תכנית משלו לפארק טבע עירוני ראשון מסוגו בישראל. התכנית החלוצית הזו אושרה לא מזמן להפקדה על ידי הוועדה המחוזית בירושלים.

ההתנסות של העשור האחרון במאבקים סביבתיים מתוך החברה האזרחית הביאה אותי להבנה, ששינוי השיטה איננו אופציה אלא הכרח. מן הראוי שראש עיר והנהלת עירייה יראו בציבור שותפים רצויים או לקוחות שיש לרצות אותם, שדעתם נשמעת ומשפיעה על כל החלטה תכנונית בעיר, במובן הרחב.
מדיניות לגבי חינוך, רווחה, תרבות ופיתוח צריכה להיקבע תוך שיתוף מלא של הציבור, ולא בתוך כותלי העירייה בלבד, שמא חלילה אינטרסים שאינם לטובת הציבור ישפיעו על התהליכים.

הבנה זו, היא שהביאה אותי לקבל החלטה ( לא קלה) לעבור ממגרש החברה האזרחית אל תוך הפוליטיקה העירונית. לכן, כאשר פנה אלי ניר ברקת והזמין אותי להצטרף אליו, נעניתי בחיוב. היה לי חשוב להבהיר שתנאי בשבילי להצטרף לריצה לראשות העיר ולמועצת העיר הוא, שעדיפות ראשונה תינתן לפתיחת הוועדות העירוניות לציבור, לשקיפות מידע בכל התחומים, ולכינון מנגנוני שיתוף ציבור בהליך קבלת ההחלטות בכל נושא, החל מתקציב העירייה וכלה בריהוט רחוב.....

ראש העיר הנוכחי תמך בעמדת "ירושלים בת-קיימא" בעניין תכנית ספדי בדיעבד, לאחר פרסום הנתונים שנחקרו ונבדקו על ידי החברה להגנת הטבע וארגוני הקואליציה – אבל לא די בכך. הציבור משלם מחיר יקר מדי עבור ויתור על שקיפות ועל שיתופו בתהליכים. הגיעה העת שאומץ הלב של החברה האזרחית בירושלים ימצא ביטוי גם בהתנהלות של כיכר ספרא 1.

-----------------------------------------------------------------
נעמי צור מנהלת הקהילות העירוניות של החברה להגנת הטבע וחברה בסיעת
"ירושלים תצליח" למועצת העיר ירושלים.