|
ישראל שרויה במשבר חברתי ופוליטי מורכב, אשר הולך ומעמיק ככל שהזמן נוקף ולא מבוצעות פעולות של ממש לפתור משבר זה, או לפחות להתמודד עם מרכיביו השונים במטרה לדכאו.
דומה, שֶׁחֵלֶף להתגבר על המשבר, שוקעת החברה יותר ויותר בתוצריו ובתולָדותיו. בין-השאר, בעטיים של פתרונות מיובאים שאינם מתאימים למציאות הישראלית; בשל ניסיונות לחדש ולבחון מקסמי שווא ורעיונות בוסר, כאילו הייתה ישראל מעבדת ניסוי; בגין פעילות לא מתואמת של גורמים שכל אחד נותן דעתו לגזרה צרה שהוא חפץ ביקרה ושדאגה לה פוגעת באחרות; מחמת היעדר שיטתיות וחשיבה ארוכת טווח אשר גורמת לתפניות חדות ותזזיתיות; בשל פתרונות אקראיים, מקומיים ורגעיים בשיטת טלאי על גבי טלאי, אשר מנציחים את שורשי המשבר ומאפשרים לו לפרוץ שוב ולשגשג; או בשל מגמות ציניות של גורמים שונים בציבור להמשיך ולקיים את המשבר בכוונה להיבנות ממנו.
ולפעמים החגיגה נגמרת
זה שנים אחדות שבישראל הולך ומתרחב מעגל האזרחים אשר מדירים עצמם מחשיבה, מעשייה, ואפילו מהשתתפות פוליטית קלושה – כמו הטלת פתק הצבעה ביום הבחירות. רבים מדי מסתגרים בבועותיהם, או שמים פעמיהם לתפוצות ישראל בחיפוש אחר מעמד וחיים טובים יותר. מצב הביטחון הרעוע, רפיון הרוח מהעדר פתרון לסכסוך האזורי, העדר משילות, העדר תכנון וחשיבה ארוכי-טווח, ניצניו של מיתון כלכלי וכן, ביורוקרטיה השוברת את רוח האזרחים; אינם מבשרים טובות לעתיד האומה – החסרה מנהיגות איכותית וגרוע מכך, מדולדלת במאגרי צמיחה למנהיגות בעתיד.
לכך יש להוסיף את המשבר הָאָנוּשׁ במערכת החינוך שנופלת קורבן לחישובים פוליטיים, אשר בעטיים ניצבים בראש המערכת פוליטיקאים צרי דעת ולא מורי דרך בחינוך, בעלי אינטרסים ולא מעצבים פדגוגיים, אישים אשר נוהגים במערכת המכריעה ביותר לישראל, לביטחונה ולעתידה – כמו הייתה עוד נתח בשלטון, עוד תפקיד ציבורי עתיר שררה.
במדינה אשר התרבות השלטונית שלה איננה שיתופית, והמציאות ניכרת באלתור, בכוחנות, בכיפופי ידיים ובחוסר אמון, חש הציבור כי משימתו היום-יומית היא לפחות לנצח בעימות אחד, אם להפסיד במערכה הכוללת. בקרבות מן השורה ובמאבק המקיף – כולם מפסידים גם זה שכביכול הכניע את זולתו באחת מזירות החיים במדינה.
הכרעות המתקבלות ברוב קולות מופרות עד מהרה בידי מיעוטים שונים, ואחרות שנועדו לשמור על זכויותיהם של מיעוטים לבל ידרסו מבוזות בידי הרוב לגווניו. מערכת המשפט היא לעיתים שותפה פעילה לפגיעה בעקרונות יסוד, המבטיחים את זכויות המיעוט בד בבד עם כיבוד רצונו של הרוב. במצב דברים זה, לצערנו, עלולה להתגשם נבואת הזעם של מחמוד אחמדינג'אד, שחוזר וקובע, כי האיום על שלום ישראל איננו מן הגרעין האיראני, אלא מקורו בישראל עצמה: "המשטר הציוני נמצא במגמת התרסקות וזה מה שהבטיח האל ומה שרוצות כל אומות העולם. ...כשם שברית-המועצות נמחקה וכיום אינה קיימת, כך גם המשטר הציוני יעלם אף הוא בקרוב".
איפוס והחלפת דיסקטים
כבר ביוון העתיקה במאה החמישית לפני-הספירה, לפני המצאת הטלוויזיה והאינטרנט ולפני יצירת הפוליגרף, השכילו החכמים הקדמונים להכיר בקביעה אשר לפיה שיתוף אזרחים הלכה למעשה בתהליכי קביעת מדיניות ובקבלת ההחלטות, מיטיב עמה והוגן כלפי הריבון האמיתי במדינה. קבלת הכרעות פוליטיות באמצעות השתתפות אישית וישירה של אזרחי המדינה; חופש דיבור, הידברות וּוִיכּוּחַ; וכן, הזכות להופיע בפני בעלי הסמכות במוקדי ההכרעות, להציע הצעות לדיון, להגיב ולהשמיע דעה – הם אידיאלים מרכזיים ברעיון שוויוני זה.
גם בחלוף השנים נותרו אמיתות אלה נכונות והן מוצאות ביטוי בגישות ליברליות, כמו-גם בגישות סוציאל דמוקרטיות. השתתפות פעילה, עקבית ודעתנית של הציבור בתהליכי קביעת מדיניות עשויה לצמצם את הסחף הגורף, המאפשר לפקידות הממשלתית, לפרקליטים פעלתנים וליועצים משפטיים לנהל את המדינה ולצבור עוצמה הנוגדת את עקרונות היסוד שהוכיחו עצמם מאות שנים.
לא די בבחירות כלליות שנועדו לשקף את העדפות המצביעים, אף אם הללו מתקיימות בישראל אחת ל- 1.83 (בממוצע) במקום אחת לארבע שנים. לא די בתרגום הצבעות הבוחרים למהלכים מדיניים, העולים כביכול בקנה אחד עם "מה שהעם רוצה", הגם שהבטחות מועמדים והבטחות רשימות בטרם בחירות מופרות לרוב בידי נותני ההבטחות, בטענה הנפתלת שקיים פער בהבנת מציאות משני עברי תהליכי קבלת החלטות, משני עברי תהליכי קביעת מדיניות והוצאתה לפועל ומשני עברי תהליכי בחירת אישים ורשימות לתפקידי ביצוע.
מתחילים מאלף
בהתייחס לכל האמור לעיל ולהתפתחות המשבר הקשה שבו נתונה ישראל, מן הראוי לצאת לדרך חדשה אשר תרחיב את שביעות הרצון המצרפית של ציבור הבוחרים ממה שנעשה בשמם בתהליכי קביעת מדיניות. קרי, השתתפות פעילה של אזרחים בקבלת החלטות; שקיפות ומידע בתהליכי תכנון; מעורבות יתר של האקדמיה ושל מכוני מחקר במדיניות מכוונת ובייעוץ; וכן, קיום שיח ציבורי של ממש תוך שימוש בעזרים הטכנולוגיים שהמאה ה-21 מספקת; כמו למשל, קיום ישיבות מקוונות המועברות בשידור חי באינטרנט: אזרחים מעוניינים המתחברים לשידור יכולים להגיב בזמן אמת – בלחיצת כפתור – על המתרחש בישיבה, ולשאול שאלות. כך הופך האזרח למעורב יותר בתהליכי קבלת ההחלטות.
מן הראוי לחתור לשיתוף משמעותי יותר של הציבור בקביעת גורלו. אולם, ציבור אשר שישים שנה לא הורגל לכך, אנוס לעבור תהליכי התאמה, שלא לומר – חינוך להשתתפות ולשותפות.
זאת יש לבצע כמשימה לאומית דחופה ומקיפה בבית, ומחוצה לו - כבר בגני-הילדים, לא בידי גננות אקראיות המשמשות כשמרטפות, אלא בידי גננות מוסמכות שיקנו לדור העתיד של ישראל מינקות דפוסי התנהגות חברתיים בסיסיים: בסובלנות; בקבלת האחר, סמליו, או אמונותיו; בהנחלת החמלה; בהקניית ערכי משמעת; בעקירת הרשלנות; ועוד.
גם השידור הציבורי חייב לשאת בנטל התאמת האוכלוסייה למעורבות פעילה, שהרי לא רק לשם בידור זול ושעשועוני אשליה מעלים האזרחים מס לרשות. על השידור הציבורי לשרת את הציבור ולא את הפוליטיקאים, או את בעלי-ההון: עליו לספק במה הוגנת להבעת דעות ועמדות שונות; להפיץ מידע אמין, מבואר ונטול הטיות; לחשוף ליקויים, קלקולים ומחדלים ולייצג את האינטרסים המוכחים של הציבור. כל זאת, תוך הקפדה יתרה - על תרבות דיון ושיח; על ביקורת ותחקור שיחדרו ללב העשייה הציבורית לשם פיקוח עליה ולשם חיובה לשקיפות ולהוגנות ציבורית; על הוקעת התוקפנות וגינוי ההתעלמות מחוקים ומצרכי הזולת; ועל החדרת הערך – אל תעשו, לא רק כי החוק אינו מתיר זאת, אלא בראש-ובראשונה - כי זה מעשה "שלא יעשה".
החינוך להשתתפות ולשותפות ראוי שיוגדר - משימה לאומית, ומתאים שימצא בתחום אחריותו של משרד החינוך, שישוב להיות משרד לחינוך ולתרבות. מי שהפך ברבות הימים - משרד הכנה לבגרויות, או משרד למרדף אחר הישגים שיצטיירו היטב במבחנים בינלאומיים ופוצל לצרכים פוליטיים ולצורך חלוקת כיבודים ושררה.
חינוך ותרבות מתקשרים להתנהגות אנושית בחברת בני-אדם, ולעיצוב תודעתם של פרטים בסביבתם האנושית, הפיסית, האקולוגית ואפילו במרחב הטבעי של החי, או הצומח – ובמילים פשוטות "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". חינוך פירושו הקניית הרגלים, ערכים, דרכי חשיבה והתנהגות. חינוך הוא מפתח האמור להסדיר חיים בצוותא של אנשים בעלי אמונות וערכים, בעיקר בעת שהם מתנגשים.
בישראל צומצמו הדרישות ממערכת החינוך, עד כדי היותה אמצעי להקניית חומר "ממוקד" על פי תכניות לימודים מזדמנות וצַמְצְמָנִיּוֹת. הללו מושתתות על דרכים ושיטות המכוונות למכנה משותף נמוך ביותר של תלמידים. כאשר ההישגים וביניהם אלה המתקבלים מבחינות המיצ"ב [=מדד יעילות וצמיחה בית ספרית] הם קנה מידה להצלחת המערכת. תלמיד המסיים את חוק לימודי החובה, לא רק חסר כישורי לימוד עצמיים שיאפשרו לו להתמודד עם מצבים חדשים ובלתי ידועים בעולם טכנולוגי משתנה, אלא הוא חסר חינוך, או ספג בבית-הספר "חינוך רע". ביטוי לכך אנו מוצאים בדפוסי התנהגות, ביחסים בין איש לזולתו, ביחסים במשפחה, ברשלנות, בחוסר משמעת, בפשיעה גואה, בהתחמקות מעבודה, בזלזול בחוקים ובנורמות מקובלות ובשיח ציבורי רדוד וריקני.
משרד החינוך, אשר רוממות הדמוקרטיה בהצהרות פרנסיו, חוטא באי-אקולטורציה [=הנחלת מורשת תרבותית] ובאי-סוציאליזציה [=הנחלת נורמות של התנהגות חברתית] שעומדים במרכז חינוכו של אדם ומכשירים אותו לחיות ולהתנהג בחברה ערכית ובעיקר, להשתתף השתתפות פעילה ומתמשכת בקביעת גורלו.
הקניית מעורבות ציבורית פעילה, נחרצת ומתמשכת ליותר ויותר אזרחים במטרה לכונן משטר ברוח הזמן, או שמא – נאמן לערכי היסוד הקדמוניים שלא נס לחם, אמורה להתחיל – לאלתר, בתקווה שיחלוף זמן לא קצר עד אשר יחדור רעיון ההשתתפות החברתית והפוליטית לתודעת כלל הציבור. הסינים הקדמונים, כמו היוונים הקדמונים, בני המאה ה-5 לפנה"ס, ובהם לאו-טסה, לימדונו כבר, ש"מסע של אלף מיל, מתחיל מתחת לכפות רגליך!".
|
בטעינה...
