|
ישראל היא דמוקרטיה החיה על פי החרב. למסקנה זו אפשר להגיע בנקל אם בוחנים את סדר היום שהשתרר ערב ההליכה לקלפיות בשמונה עשרה מערכות הבחירות שנערכו עד כה בישראל, או סוקרים את מצעי הרשימות הגדולות אשר התמודדו על קולו של הבוחר בבחירות לכנסת. סוגיות ביטחון, לרבות תהליכים מדיניים לשלום, או לקראת הסדרים; או יחס הישראלים לגבולות המדינה ולשטחים המוחזקים בידיה מאז 1967; דחקו נושאי חברה וכלכלה, שלא לדבר על נושאים כאיכות-סביבה, או מאבק בפשיעה ובאלימות. העיסוק הכפייתי לעיתים בביטחון ובצרכים הנגזרים ממנו, משתקף מפורשות בשיח הציבורי ובמחלוקות המשסעות את החברה בדרך לגיבוש זהות קולקטיבית, בשיעורו בעוגת תקציב המדינה, בהיקף השליטה בקרקעות מדינה וכן בהופעותיהם הפומביות של מנהיגים ופקידים אשר גם אינם מופקדים על תחום זה. יחד עם זאת, קשה להצביע על מתאם קבוע וברור בין העדפות הבוחר לבין תוצאותיהן של מלחמות, או בין דפוסי הצבעה לבין תפיסות הציבור את הישגיהן של מלחמות.
במאמר זה יעשה ניסיון לבחון כיצד משקפות בחירות את עמדותיו של הציבור באשר למלחמות, או באשר להתרחשויות ביטחוניות אשר חרגו מהעיסוק בביטחון השוטף; ומהו הקשר שבין תפיסת מלחמות לבין הצבעה בבחירות.
ההשערה היא כי עקב היות הזיכרון הקיבוצי של הישראלים קצר ובשל עצימותו התזזיתית של הסכסוך הישראלי-ערבי, הציוני-פלסטיני והיהודי-מוסלמי, המתבטא בהתמודדות עם סוגיות מורכבות של ביטחון-יסודי ושל ביטחון-שוטף, תפיסת הישגיהן של מלחמות, או רישומיהן המיידי, אינם ניכרים במלוא מובנם בבחירות הסמוכות להן. לעומת-זאת, קטעי זיכרונות ממוקדים משמשים כלים לניגוח פוליטיקאים ומועמדים במערכות בחירות וכן, ניכרת השתקפות מה של עמדות הציבור באשר להישגי מלחמות, למהלכיהן, או לברירת פריצתן, לאחר השהייה [delay]; כלומר, בבחירות העוקבות. מצב זה מטשטש את הקשר הברור שבין מלחמה לבין הבחירות המיידיות שלאחריה.
הזיכרון הקיבוצי
חברות וקבוצות בדומה לפרטים, מאחסנים אירועים שונים אותם הם חווים במשותף במאגרי זיכרון קיבוציים, מקצתם חומריים ונגישים לעיון ולסקירה, מקצתם מצויים במאגרי זיכרון פרטיים ובתודעתם של יחידים. האירועים המתרחשים נקלטים, מעובדים, מאורגנים ונצברים במעין תאי זיכרון וירטואליים, בדומה לתאי הזיכרון של כל אדם ואדם במוחו ונשלפים כל אימת שמופיע גירוי ציבורי המעלה אותם ממגירות הזיכרון המדומות.
התרחשויות העבר האגורות בתודעת הכלל אינן סרטונים המתארים אחד לאחד את פרטי האירועים, כאילו צולמו בזמן אמת ואוחסנו ללא עריכה ופרשנות בארכיון לאומי. העבר ממוין ומסונן ואינו אלא דימויים שעוצבו בתודעת הכלל. על עיצוב התודעה משפיעים אלה שמכונים "סוכני זיכרון", כמו למשל, מערכות החינוך, התקשורת, האקדמיה, האומנות, או מערכות ההנצחה; וכמובן, גם אליטות פוליטיות וחברתיות. לפיכך, קשה לטעון שהזיכרון הקיבוצי איננו חף ממניפולציות ומהבניות מכוונות.
בעידן הפוסט מודרני מקובלים זיכרונות וסיפורים קיבוציים אחדים, לא רק זיכרון קולקטיבי אחד. זיכרונות אלה דרים בכפיפה אחת זה לצד זה, זיכרון וזיכרון שכנגד, מבלי לשפוט מי מהם הוא "נכון" או "צודק". למשל, "יום העצמאות" ו"יום הנכבה". נרטיבים שונים גם עוברים שחולפים. כך למשל, אירועי מצדה, מרד בר-כוכבא וקרב תל-חי, עברו שינויי התייחסות ומאז שנות השמונים של המאה העשרים, הותאמו לרוח התקופה ולתודעה המשתנה של קבוצות שונות של הציבור. יחד עם זאת, צרבו קבוצות כמו "המתנחלים" וה"כתומים" זיכרונות תודעתיים קיבוציים כמו, "אלון-מורה", "עמונה", "פינוי גוש-קטיף" [בפיהם: הגירוש, או העקירה, בפי הממשלה: "ההינתקות", או "ההתנתקות"]. יש להוסיף, כי ישנם פריטי זיכרון שאדם מאחסן בתודעתו, אף אם לא חווה את האירועים עצמם. למשל, חרבן הבית, השואה, או יציאת מצריים.
הזיכרון הקיבוצי ומלחמות ישראל
עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל וביתר-שאת לאחר מכן, מתמודד הציבור בישראל אגב קיום הסדר הדמוקרטי עם ביטוייו האלימים המלחמתיים והטרוריסטיים של הקונפליקט הלאומי-דתי. ריבוי ההתרחשויות וההתעסקות האינטנסיבית עם נושאי ביטחון, מרופפים את עצביו ובמידת-מה מעמעמים את זיכרונו. אם לדמות שוב את זיכרון הכלל לזיכרון פרטי, סובלים תאי "המוח הקיבוצי" מעודף מידע עד כדי מעין שיכחון.
אף שמלחמת העצמאות הייתה הקשה במלחמות ישראל, האיום על קיומו של היישוב היה חמור ביותר ומספר הנפגעים היה רב ביותר, בכל זאת נזכרת מלחמת יום-הכיפורים כמי שכפסע היה בינה לבין "חורבן הבית השלישי". מלחמת העצמאות עצמה משמשת יותר כנקודת התייחסות הרואית וככלי לעיצוב תודעתי. לעומתן, מלחמת ששת-הימים נתפסה עד לשנות התשעים של המאה ה-20, כמלחמת גבורה וגאולה, מלחמת בזק, אשר חיזקה ופארה את האגו הלאומי. מאז, ישנם גם גורמים הרואים בה את ראשית שברו של רעיון השלום ומקשרים אותה להחזקת שטחי הכיבוש.
מלחמת-קדש אשר בה נדונה לראשונה השאלה, אם ליזום "מכה מקדימה", התקבעה דווקא בזיכרונם של רבים כמלחמה שבה נסוגה ישראל מן השטח שנכבש בה בשל לחץ בינלאומי ולא כ"מלחמת הברירה" הראשונה. "מלחמת לבנון הראשונה" אשר מנחם בגין, מי שעמד בראש-ממשלת ישראל בעת שפרצה, הגדיר בעצמו כ"מלחמת ברירה", הצטמצמה לדיון בטבח במחנות הפליטים בביירות ובמסקנות "ועדת כהן". הדיון סביב הפער הבלתי מוסבר בין מטרות המבצע המוצהרות לבין אלו אשר ניכרו מפעילות צה"ל בשטח, אף הוא הצטמצם והתקבע בזיכרון הציבורי לכדי חלקו של שר הביטחון, אריאל שרון, בהפיכת מבצע מוגבל לכדי מלחמת התשה ארוכה ועקובה מדם. מפעולה צבאית שנועדה לפגוע במרחבי הפיקוד, האימון והחימוש של חוליות טרור פלסטיניות בדרום-לבנון, אשר ביצעו פיגועים נגד ישראל ושמהם נורתה אש על יישובי הגליל, לכדי מערכה שהגיעה עד לבירת לבנון ושהתמשכה למעשה כ-18 שנה עד לנסיגת צה"ל מדרום-לבנון במאי 2000.
האיפוק שגילתה ישראל בעת "מלחמת המפרץ", מלחמה שישראל נקלעה אליה כצד שלישי, וחרף עשרות טילי הקרקע-קרקע מדגם סקאד שנורו עליה מעיראק לא הגיבה, זכורה כניצחון תבונת ההנהגה על להיטות השימוש בכוח.
ניכר אפוא, כי עיבודן התודעתי של מלחמות ישראל השונות מתוך מקבצי התייחסויות ממלכתיות פומביות, רישומי מורשות הקרב של יחידות שונות בצבא, האופן שבו סופרו בקהילות מקומיות, וכן זיכרונות של קבוצות, משפחות או של יחידים, יצרו בליל ומגוון של תפיסות ושל רשתות משמעות לכל מלחמה. בלא קשר לאורכה, למהלכיה ולסיבת פריצתה נטל הציבור מכל מלחמה ומלחמה, תמונות ספורות, או סיפר מרכזי אחד, אשר הכילו מלחמה זו ואלה התקבעו בזיכרון של אזרחי ישראל לגוניהם.
מלחמות ישראל, בחירות ודמוקרטיה
הדוגמה הבולטת ביותר לכך שרישומה של מלחמה לא ניכר מייד בבחירות שנערכו לאחריה, היא מלחמת יום הכיפורים. הבחירות לכנסת השמינית נדחו בכמעט חודשיים לאחר המועד שבו הן היו אמורות להיערך והתקיימו ביום האחרון של שנת 1973. כתשעה שבועות לאחר שנכנסה לתוקף הפסקת האש בשתי זירות הלחימה במלחמת יום-הכיפורים, כששה שבועות לאחר שממשלת ישראל החליטה על הקמת "ועדת אגרנט" ועשרה ימים לאחר שנפתחה "ועידת ג'נבה". רבים מן הבוחרים היו עדיין בשירות מילואים הלומים מהשבר ומ"רעידת האדמה" שפקדו את ישראל. חרף זאת, אימי המלחמה ומוראותיה לא ניכרו במלוא עוצמתם בתוצאות הבחירות. אף שאיבדה חמישה מנדטים, נותרה סיעת המערך הגדולה ביותר בכנסת והעומדת בראשה הרכיבה את הממשלה השש-עשרה של ישראל. ממשלתה זו של גולדה מאיר שרדה חודש ימים עד להתפטרותה בעקבות פרסום דו"ח-הביניים של “ועדת אגרנט". יצחק רבין אשר הושבע כעבור חמישים יום לראש ממשלה, תאר בספרו "פנקס שירות": "עם עייף - מבכה את קורבנותיו, מתקשה לעכל את המאורעות ולהבין את משמעויותיהם - נהג ברחמנות במפלגת העבודה, לא מפני שנטה לסלוח לה ולמנהיגיה ולפטור אותם מנטל האשמה למחדלים, אלא מפני שנפל בשבי-קסמיה של ועידת ז'נווה ונאחז בלהיטות בסיכוי, שמשם יצמח השלום המיוחל".
דוגמה בולטת אחרת הייתה בבחירות לכנסת השביעית אשר נערכו בנובמבר 1969, כשנתיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים. אף שרשימת "המערך" שהורכבה עוד בינואר 1969 ממפלגת העבודה הישראלית וממפ”ם, זכתה ל-56 מושבים בכנסת, והייתה לרשימה שזכתה למספר הגדול ביותר של מושבים בבחירות בישראל, ניכרה למרות תפיסת המלחמה כניצחון היסטורי ירידה לרשימות המרכיבות את המערך בהשוואה למספרם של המנדטים להם זכו בכנסת היוצאת. בה בשעה, נמשכה מגמת העלייה בעוצמת גוש הימין, בראשות מנחם בגין. בבחירות אלה התעמעמו רגשות הזחיחות שגאו בישראל כתוצאה מהמלחמה ב-1967 ונבלעו במצבי הלחץ שסיפקו למכביר "מלחמת-ההתשה" לאורך תעלת-סואץ והטרור אשר הכה בישראל, במטוסיה ובמתקניה ברחבי-העולם. מזיכרונם של הבוחרים לא מש אמנם, הניצחון הצבאי במלחמה אשר התקשר לביטחון-היסודי, אך הוא התמזג עם דימויי מלחמת-ההתשה, אשר נתפסה בזמן אמת כמצב של לחימה המוכל בביטחון-השוטף. השיח הציבורי ערב הבחירות סב בין-השאר, על הקיפאון המדיני שמקורו בעיקרון שביטאו ראש-הממשלה, מאיר ושר-הביטחון, דיין, לאמור: "מחכים לטלפון מן הערבים"; על התפיסה בדבר "שטח משוחרר לא יוחזר" שקנתה לה אחיזה בציבור ועמה ה"עובדות בשטח", עם עלותם על הקרקע של היישוב הישראלי הראשון בשטחים - מרום גולן; ולאחריו, כפר-עציון, ההתנחלות הראשונה בגדה המערבית, ולאחריהם גרעין ההתיישבות בקרית-ארבע במלון פארק בחברון.
מקובל ליחס את ניצחון הליכוד בבחירות לכנסת העשירית, אשר נערכו ביוני 1981, להפצצת הכור הגרעיני בעיראק בראשית אותו חודש. מערכת הבחירות שקדמה להצלחת הליכוד להגדיל את ייצוגו בשלושה מנדטים [לליכוד היו 48 מנדטים ולמערך 47] הייתה מהסוערות שידעה המדינה מעודה. יועצי התקשורת של הרשימה בחרו בסיסמה "הליכוד בדרך הנכונה", אשר הזכירה לבוחר את מדיניות "הכלכלה הנכונה" ["להיטיב עם העם"]. קשה להניח שרק להפצצת הכור "תמוז 1" הייתה השפעה מיידית כל כך דרמטית, אשר האפילה בין-השאר, על מצב בריאותו של ראש-הממשלה בגין; על פרישתם של שרים בכירים, כמו משה דיין, עזר ויצמן, ויגאל הורוביץ; על "קלקולים" בממשלה; על התחדדות השסע העדתי ["נאום הצ'חצ'חים"] ועל פרשיות שחיתות ובהן "תיק אפרסק" שנקשר בשר-הפנים בורג, והחשדות נגד שר-הדתות אבו-חצירא.
הבחירות לכנסת האחת-עשרה נערכו ביולי 1984. גוש הימין בראשות הליכוד שמר בבחירות על עוצמתו, אף שהיו מי שצפו לירידה של ממש בעוצמת הליכוד, בשל מלחמת לבנון הראשונה ובעיקר עקב הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה. בהשוואה לכנסת היוצאת ירד הליכוד בכ-5%, אך גם המערך שהיה צפוי לנגוס בליכוד ולהתחזק בשל אותן סיבות, ירד אפוא בבחירות, בכ-2%. בשל התיקו שנוצר בין הגושים הוקמה ממשלת "רוטציה" - הראשונה בראשות שמעון פרס, וכעבור שנתיים ממשלת "הרוטציה" השנייה בראשות יצחק שמיר. השפעתה המיידית של מלחמת לבנון הראשונה על תוצאות הבחירות הייתה גם במקרה זה מועטת.
הבחירות לכנסת השתים עשרה נערכו בנובמבר 1988, כשנה לאחר שפרצה האינתיפאדה הראשונה. יממה לפני פתיחת הקלפיות נזרקו שלושה בקבוקי תבערה על אוטובוס שהיה בדרכו מטבריה דרך יריחו לירושלים. בפיגוע זה נהרגו רחל וייס ושלושת ילדיה. חייל הנח"ל דוד דלרוזה אשר ניסה להצילם נכווה אנושות וכעבור שבוע נפטר. השפעת האינתיפאדה לא ניכרה במלוא העוצמה. לצד התחזקות קלה של גוש הימין נשמרו דפוסי ההצבעה שאפיינו את שני הגושים בשתי מערכות הבחירות האחרונות.
הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בפברואר 2001, היחידות שבהן נבחר ראש ממשלה בישראל בשיטת הבחירה הישירה, נערכו בעיצומה של "האינתיפאדה השנייה" אשר פרצה בסוף ספטמבר 2000. לא יהא זה מופרך לייחס את תבוסתו של אהוד ברק במערכת הבחירות למכלול של סיבות ובהן להתרחשויות באוקטובר 2000 כמו, הלינץ' ברמאללה, שבו המון פלסטיני רצח והתעלל בגופות שני חיילי צה"ל, יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ; המצור הפלסטיני על קבר-יוסף שבה דימם למוות שוטר מג"ב מדחת יוסף; חטיפת החיילים בני אברהם, עדי אביטן ועומאר סואעד בגזרת הר-דב; ו"אירועי אוקטובר 2000" במגזר הערבי. אך בכל זאת, לצד אירועים מיידיים אלה, לצד האכזבה מ"ועידת קמפ-דיוויד" ביולי 2000 ולצד זיכרון הנסיגה החפוזה החד-צדדית מדרום לבנון בסוף מאי 2000, שיקפו הבחירות השפעה מושהית של שברון לב ותסכול מהתפוגגותו של רעיון השלום. הבשלת ההכרה בכישלון הניסיון לצעוד לעתיד וורוד ["מזרח תיכון חדש"] בנתיבי תהליך אוסלו, פגעה באהוד ברק, מנהיג השמאל, שהיה אפוא באותה עת הכתובת להיפרע מהכרה זו. מי שנשכר מכך היה אריאל שרון.
סיכום
בהנחה שיש תכלית למלחמות וכי, מלחמה אינה אלא המשך המדיניות בדרכים אחרות, הפער הרב הבולט במלחמות ישראל בין הישגים צבאיים לבין הישגים במישור המדיני, מקשה על הציבור להעריך לאחר מעשה, את מידת נחיצותן של מלחמות וביתר-שאת את מימוש היעדים הממשיים והכוללים שלשמם התחוללו מלחמות. עד כה לא הסתיימו מלחמות ישראל בחוזי שלום. שני הסכמי השלום שנחתמו מאז הוקמה המדינה הבשילו כעבור זמן, לאחר תהליכים אשר לא החלו בהכרח רק בשל המלחמה שקדמה להסכם. יעיד על כך בבירור הסכם השלום עם ירדן, ובמידה לא מועטה גם ההסכם עם מצרים. עובדה זו מגבילה את יכולת הציבור לתגמל מיידית מנהיגים, או רשימות, אשר רקמו מלחמה אשר ניתן להעריכה – הערכה כוללת, כמוצלחת; או להיפרע לאלתר ממי שיזם מלחמת ברירה שהוערכה כמי שתועלתה לא הצדיקה את קיומה. יתר על כן, אי-ההתאמה בין מועדי בחירות לסיומן של מלחמות וריבוי אירועי ביטחון-שוטף, מכבידים על הציבור בבידוד רישומם של מלחמות ושל אירועי ביטחון יסודי. הללו נבלעים ברעשי הלחימה היומיומיים. במילים אחרות, אין קנה-מידה ברור להערכה מיידית של מלחמות, אלא במבחן ארוך טווח במסגרת תהליכים מורכבים ולאחר שקיעת אבק הקרבות.
מאז "המהפך" בבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977 ועד לבחירות לכנסת השבע-עשרה בשנת 2006, הייתה ישראל עדה לסדרה של "מהפכים" [בכנסת השלוש-עשרה ב-1992, בכנסת הארבע-עשרה ב-1996, בכנסת החמש-עשרה ב-1999 ובבחירות המיוחדות הראשונות לראשות הממשלה ב-2001] ושל "מיני-מהפכים" [בכנסת האחת-עשרה ב-1984 ובכנסת השתיים-עשרה ב-1988]. הללו, שיקפו את התיקו הפוליטי שהתקבע בין שני גושי המפלגות מימין ומשמאל. רק עם כינון "קדימה" קם לעבודה ולליכוד מתחרה שלישי, אשר הוכיח עצמו עד כה רק במערכת בחירות אחת – לכנסת השבע-עשרה.
לאחר הבחירות הקרובות בפברואר 2009 תהא היכולת להיווכח אם נשמר דפוס זה של הצבעה. כלומר, האם תוצאות הבחירות ישקפו את רישומה של מלחמת עזה הראשונה, או את רישומה של מלחמת לבנון השנייה, אם לאו. יש להניח שמעורבותן של קדימה ושל העבודה בשתי המלחמות הללו, היעדר הסכמה באשר להישגי שתי המלחמות, פערים בתפיסתן הקיבוצית, מורכבותו של "הזיכרון הקיבוצי", יחד עם גורמים נוספים כמו, "האיום האיראני", או המשבר הכלכלי, הם שיכריעו אם ישראל אכן ניצבת בפני "מהפך" שלטוני נוסף.
|
בטעינה...
