הבעיה אינה של פרופ' שטרנהל – הבעיה היא של כולנו

משה נגבי 

  בטוחני שהמעשה הנפשע, הנחת מטען חומר נפץ ליד ביתו של פרופ' שטרנהל בירושלים, שגרם לפציעתו, לא הפתיע איש. ובוודאי לא את פרופ' שטרנהל עצמו. שכן, פרופ' שטרנהל – הן במאמרים האקדמאים שלו והן במחקריו הרבים – התריע באופן עקבי על כך, שקיימת רפיסות נוראה בטיפול של רשויות האכיפה בימין הקיצוני והאלים.
פרופ' שטרנהל גם התריע, לא פעם, שהחולשה הזאת, אותה מפגינים רשויות האכיפה בארץ, מול הימין הקיצוני – הוא האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה הישראלית.

פרופ' שטרנהל ידוע כאחד המובילים בעולם כחוקר הפשיזם העולמי, ותמיד חזר וטען, שהפשיזם ניצח את הדמוקרטיה באירופה –בשנות השלושים של המאה שעברה – לא רק בגלל הכוח שצבר, אלא בעיקר בגלל החולשה של הרשויות להתמודד עם האלימות הפשיסטית.
כאן המקום להזכיר את אחד ממשפטיו המפורסמים של פרופ' שטרנהל, אותו נוהג להשמיע לעתים תכופות: "הדמוקרטיה קרסה לא כאשר נעשה מעשה הבריונות הפשיסטי הראשון, אלא כאשר בתי המשפט חששו ואף פחדו להעניש כראוי את הבריונים הפשיסטים, ועל-ידי כך עודדו אותם להמשיך ולפעול".
ההתקפה הנפשעת על פרופ' שטרנהל מוכיחה, באופן אירוני, עד כמה הוא צדק בדבריו אלו. איש בארץ לא צריך להיות מופתע מהמעשה הנורא – הנחת חומר נפץ ליד פתח ביתו של פרופ' שטרנהל במטרה לפגוע בו – מאחר ובחודשים האחרונים הימין הקיצוני למד לדעת, בצורה הברורה ביותר, שמעשי האלימות שלו משתלמים בגדול, ואיש אינו משלם על כך את המחיר.
כאן באות השאלות הנוקבות: האם מישהו שלם את המחיר על שבירת ידו של מג"ד בצה"ל על-ידי בריונים מהמחנה הימין הקיצוני? האם מישהו שלם את המחיר על הפגיעה הפיזית באלופי צה"ל, שטרן ונווה? האם מישהו שלם על מעשי הפוגרום בכפרים של הפלסטינאים בשטחים? על עקירת עצי הזית? מעשי בריונות אלה אפשרו לימין הקיצוני בישראל להשיג את מבוקשם: להפוך את דו"ח טלי ששון, ממשרד המשפטים – על פינוי מאחזים בלתי חוקיים בשטחים – לאות מתה.

אני גם רוצה להזכיר מעשה שהיה אך לפני מספר שבועות: ערב פיזור הכנסת לפגרה, רוב של חברי הכנסת הצביעו, בקריאה ראשונה, בעד חוק שייתן חנינה לבריונים שהתנגדו – בכוח ובאלימות – נגד הפינוי החוקי בגוש קטיף.
אם נצלול לעבר הרחוק נזכיר, שהשלטונות נהגו בסלחנות נוראה כלפי המתנחלים בסבסטיה. הם הפרו צווים חוקיים של אלוף הפיקוד והמשיכו לשהות, בצורה לא חוקית, במקום. אילו השלטונות היו נוקטים אז ביד קשה ומשליכים לכלא את כל מפרי החוק – הכול היה, אולי, נראה אחרת. אותם דברים אמורים גם לגבי מעשה הטבח של ברוך גולדשטיין בחברון: יצחק רבין ז"ל נמנע אז לקבל את ההצעה לפנות את תל רומידה ואת חברון מהמתנחלים שם. הוא נרתע מלעשות זאת – וחבל.
כל המעשים הללו מעבירים מסר ברור של חולשה, עליהם התריע פרופ' שטרנהל בדבריו ובמאמריו הרבים. מסר שעודד את מניחי המטען ליד ביתו, שיכלו להניח שגם לא יאונה להם כל רע.
כפי שאנו רואים, איפוא, התופעה הזאת של אלימות נגד מי שנחשב בעיני הימין הקיצוני כאנשי שמאל (המכונים על-ידם "עוכרי ישראל"), אינה חדשה. היא מלווה אותנו זה שנים רבות. היא ליוותה אותנו ברצח אמיל גרינצווייג ז"ל, בהפגנת תנועת שלום עכשיו ליד הכנסת והגיעה לשיאה ברצח ראש ממשלה בישראל: יצחק רבין ז"ל. רוצחו המתועב, יגאל עמיר, בעצמו טען שלולא קיבל אישור הליכתי מהרבנים (מהמחנה הקיצוני הימיני) לא היה מעיז לעשות את המעשה הנפשע והנורא.
הבעיה היא, אם כן, כפי שפרופ' שטרנהל לימד אותנו, תלמידיו, הפחד של רשויות החוק לטפל באותה אלימות נוראה של הימין הקיצוני. וזה, לדברי פרופ' שטרנהל, האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה הישראלית. זאת משום, שדמוקרטיה בה רשויות החוק פוחדות מבריונים ומתנקשים, במקום שהם (הבריונים) יפחדו מהרשויות – תוחלת החיים שלה שואפת לאפס.
כדי להתמודד עם הבעיה עלינו בראש וראשונה להתגבר על הפחד. הפחד גורם לכך שהבלון הזה, הימין הקיצוני, ילך ויתנפח ואף יגיע לממדים מפלצתיים.
הבעיה אם כן – אינה בעיה האישית שלפרופ' שטרנהל. הבעיה היא של כולנו.