פרידמן מכה שוב

פרופ' מרדכי קרמניצר 

  שר המשפטים אינו יודע מנוח. הצעתו האחרונה היא לתקן את יסוד: כבוד האדם וחירותו, באופן שיצמצם את היקף תחולתו של חוק היסוד. לפי ההצעה, יוכלו הרשות המחוקקת )ואף הרשות המבצעת בחקיקת משנה) לחוקק ככל העולה על דעתן, בכל הנוגע לכניסה, ישיבה והתאזרחות בישראל של מי שאינו אזרח ישראל.
וזאת ראוי לזכור- חוק היסוד הוא חסר עד מאד – לא מוזכרות בו,למשל, הזכות לשוויון, לחופש ביטוי וחופש דת, והוא חלש עד מאד- הוא ניתן לשינוי ברוב רגיל. על הרקע הזה, תמוהה במיוחד ההצעה לגרוע גריעה נוספת מן התשתית החוקתית הרופפת הקיימת, שהוקמה בדי עמל.

ראוי לבחון את ההצעה לגופה ואת העיתוי שבו היא מועלית.
דברי ההסבר להצעה הם אחיזת עיניים. ההצעה נשענת באופן מאסיבי על פסק הדין של בית המשפט הגבוה לצדק, שהחליט ברוב דעות שלא לפסול את הוראת השעה המונעת מזוג פלשתיני מעורב (מאזרח ישראלי ותושבת השטחים או להיפך) להתיישב בישראל. דברי ההסבר יוצרים את הרושם כאילו ההצעה משקפת את פסק הדין ואת עמדות השופטים. אין לכך כל יסוד – אחדים מן השופטים התבססו בהחלטתם על הנתון, שמדובר בהוראת שעה כשיקול להימנע מפסילת ההסדר החוקי. וודאי לא עלה על דעתם שההסדר החוקי יהפוך להסדר של קבע החסין מפני ביקורת שיפוטית, או בלשונם המטעה של דברי ההסבר – שההסדר לשעה יקבל מעמד-על. אם תתקבל הצעת החוק, ניתן יהיה להנציח את ההסדר שבהוראת השעה גם בתנאים של שלום בינינו לבין הפלשתינאים.

אין שום קשר בין הרעיון שהמדינה רשאית להגביל בחוק הגירתם של זרים לישראל לבין שלילת ביקורת שיפוטית על חקיקה בנושא זה. הגבלה – ודאי, אך הגבלה שחייבת לעמוד באמות המידה הנובעים מערכי היסוד של המדינה כמדינה "יהודית ודמוקרטית".
לפי המשפט הבינלאומי, אסור להפלות לרעה במדיניות ההגירה על יסוד של השתייכות גזעית או לאומית-אתנית. האם באמת רוצה ישראל לאפשר לעצמה חופש פעולה לאסור הגירתם של סודנים או שוויצרים?
העמדת הדברים כאילו מדובר באינטרסים של זרים בלבד היא הטעייה רבתי. השאלות הקשות מתעוררות בהקשר של הגירתם של זרים שיש להם זיקה חזקה לאזרחים או תושבים בישראל, כגון שהם בני זוג שלהם, צאצאים או הורים שלהם.
ברור שמתבקשת ביקורת שיפוטית על כגון אלה, על מנת להבטיח שלא תהיה פגיעה בלתי מוצדקת או בלתי מידתית בזכותו של אדם להקים בית ומשפחה בביתו ולחיות עם הקרובים לו ביותר. זכויות אלה משתייכות לגרעין הקשה ביותר של זכויות אדם, ואין שום סיבה שלא תהיה ביקורת שיפוטית על פגיעה בהן. יתר-על-כן, הנפגעים הפוטנציאליים המובהקים הם מי שאינם משתייכים לרוב היהודי, ובמיוחד האזרחים הערבים של ישראל. מה יבטיח את זכויותיהם מפני חקיקה דורסנית של הרוב? רק דמוקרטיה חזירית, דמוקרטיה ליהודים בלבד, עשויה לאמץ הצעת חוק כזו.

דברי ההסבר מתייחסים לאופייה היהודי של המדינה ולהיסטוריה של העם היהודי. על רקע זה גדולה במיוחד המבוכה והאכזבה שמי שמדבר בשמם של אלה, איבד לחלוטין את הזיכרון ההיסטורי של היהודים כמיעוט מדוכא ונרדף. מה שהיה שנוא עליו, אין לו כל קושי לעשות לאחר. זהו כישלון מוסרי שאין חמור ממנו.
עיתוי ההצעה הופך אותה למגונה עוד יותר. ההצעה מועלית בעת שבפני בית המשפט עתירה נגד הארכת הוראת השעה שהוזכרה לעיל. יש כאן חזרה על דפוס ההתנהגות של שר המשפטים בפרשת נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, שבה העז השר למתוח ביקורת על בית המשפט בעוד ההליך מתקיים, לנפנף בהצעות להגביל את תחום השפיטות ויצר תחושת איום על בית המשפט. השר, שרוממות עקרון הפרדת הרשויות בפיו, עושה מה ששום שר משפטים לא עשה ושום שר משפטים סביר לא היה מעלה על דל דעתו לעשות- להלך אימים על בית המשפט, ולנסות להשפיע בדרך נלוזה זו על פסיקתו. גם אם השופטים עשויים ללא חת, בדבר אחד השר לא יוכל להיכשל – בערעור האמון של הציבור בבית המשפט. שהרי יהיו בציבור – ולא מעטים – שלא יבטחו בענייניות הצרופה של ההחלטה השיפוטית, בנסיבות אלה של לחץ בלתי מתון.

יש לחזור ולומר- המשך כהונתו של פרידמן, כשר המשפטים, הוא בגדר סכנה מתמדת למערכת המשפט, לעצמאותה, למעמדה, לזכויות היסוד של הפרטים והמיעוטים בישראל, לאופייה הדמוקרטי והיהודי של המדינה..
מי שמאפשר את המשך הכהונה הזו נושא גם הוא באחריות לסכנה זו.