העוני הוא אבי המהפכה והפשע, כתב אריסטו.
מי שאינו רואה את העוני המקנן בעולם, כסכנה העיקרית לדמוקרטיות המערביות הן מבחוץ והן מבפנים – הנו עיוור, חירש, ובעיקר אטום.

במישור היחסים שבין המדינות בעולם, הציב ז'אן זא'ק סרבן שרייבר כבר בשנת 1980 -בספרו "האתגר הכול עולמי", (זמורה ביתן 1980)- את האתגר של העולם המערבי, המפותח והעשיר, להשקיע ולפתח את העולם השלישי ולהלחם בעוני בבערות שבעולם הזה. שאם לא כן, המערב ימצא עצמו יום אחד הוא מסכן את עצם קיומו.
כמובן שהעולם המערבי כשל באתגר הזה. לקה בקהות חושים ובקוצר ראיה. את "ההשקעות שהיו לו נתב לעצמו, להעשיר עוד ועוד את העולם המערבי, את שגשוגו. אף אם במחיר כואב מאוד לעולם השלישי, פועלים זרים זולים, מיזועים, באזורי סחר חופשי באסיה, איים של ניצול וקיפוח, משאבי טבע מידלדלים, סחר באיברים, בילדים, כביכול "אימוץ בין ארצי", שהרי אין לנו עניין בגורלו של ילד שאימצה מדונה, או זה שאימצה אנג'לינה ג'ולי, או כל ילד מאומץ אחר, שיובא למערב. עינינו צריכות להיות נשואות למיליוני ילדים נמקים ברעב וגדלים בבערות, שאין להם אופק ואין להם תקווה, ונותרו שם, עם בני משפחותיהם של המנוצלים;

שרייבר לא עסק בצידוקים המוסריים, למחויבות של העולם המערבי כלפי העולם השלישי, אותן קולוניות לשעבר, גם לא נאבק בצידוקים המוסריים שמצאו לעצמם בעלי ההון והמפעלים להמשך פעולתם, אלא בתוצאה שיכולה לצמוח לטובת העולם כולו, של מיגור הבערות והעוני במדינות אלו, השאת הרווח האמיתי – בסילוק הזעם והתסכול, שצומח עם העוני, ומניע את גלגלי ההיסטוריה בחריקות כבדות, ודורסניות. כי אחרת משם תצא הרעה, ותגיע אל מפתנו של העולם המערבי, כדי לסכן את שלומו מבית ומחוץ.
שרייבר התכוון להשקעה, לא פילנתרופיה. אבל היה קל יותר להתחמק מהמחויבות הזו, כאילו אין מחר.

מסכת העיוורים

10 שנים לאחר מכן, בשנת 1990, החוקר הנודע והמוערך סמואל הנטינגטון, בספרו "בהתנגשות הציביליזציות" (הוצאת שלם ירושלים, 2003) קרע את המסכה מעל הצדקנות המערבית, וקיווה כי בלעדיה יוכל העולם המערבי לראות טוב יותר את המציאות סביבו. אבל גם הוא כשל. מסתבר שכפי שחומות ברלין שנפלו -לא סמלו את ניצחון המערב, כך גם קריעת המסכה לא החזירה את האור לעיני העיוורים.
המחר הפציע וגובה מחיר כבד. אלימות בפרברים של פריז,  פשע ברחובות לונדון, ניו-יורק חבוטה וכואבת, ומסגדים של הסתה לאלימות בכל רחבי המערב, שליטים שהופכים את התסכול והזעם כלי לאיים על שלום העולם – פרו, אירן סוריה. 
נפילת החומות של הקומוניזם, לא היו אם כן פתח לתקווה חדשה, אלא אולי  סתימת גולל על חזון שלטון המערב. בשנת 2001 – זה כבר לא היה חזון של הוגי דעות וחוקרים, האבחנות הללו הפכו למציאות. גם אצלנו.

כמו האצילים הפאודליים שלפני המלחמה נאטמו והסתגרו, המדינות המשגשגות,  המערב "הנאור", נעל שעריו מפני הגירה, ונעל שערי תקווה, בעלי ההון התבצרו בין חומות המגן, בטירות מבוצרות היטב, בוילות מטופחות מוקפות גדרות חשמליים, בשכונות הסגורות, שרק לעובדים הזרים מותר להיכנס ל"בייסמנט שבהן, כדי לנקות את שאריות הניצול והעושק. טירות  שהוקמו בפאתי הערים בפרברים, על אדמות ציבוריות, מכסף ציבורי, במימון משרות השלטון, ומעטיני השלטון, מעמלות עושקות, ממיסים ששלמו אחרים ומתכנוני מס שהם בצעו.
שם הרחק מן ההמון הסואן הרגישו בטוחים, ולא שמעו את רוחות המלחמה.  מדי פעם הגיחו ל"יום טוב", "עסקים עם פנים לחברה", לבית תמחוי,  אבל שומרים היטב על אחוריהם הדשנים, שם, בוילות המבוצרות.

אסור להתבלבל  מאמצעי התקשורת, שום דבר לא השתנה במציאות של פער חברתי, ניצול וקיפוח כלכלי,  בעולם כולו ובתוך חברות, רק הדימוי של הניצול השתנה. 
נפוטיזם בכל מערכות השלטון, לרבות בתי משפט, ממשל, אוניברסיטאות, ומינויים אחרים שמבוססים על השתייכות "גנטית" של מקורבים, ל"חונטה" הנכונה, שלבשו בגדי חג וכינו עצמם "אליטות" של הון ושלטון. אבל מה יותר "נמוך" מסוג זה של התנהגות, הרי את זה בדיוק ניסתה למגר המהפכה הצרפתית. 

מרד בני העניים

אגב כך, עלי להדגיש כי לדידי דווקא ה"מינויים הפוליטיים" – שגרר המהפך במדינת ישראל, היו אחד הביטויים הראויים ביותר, למרד הזה של "בני העניים", ולתיקון החברתי.  הם היו סוג של "מהפכה" שערכו "הנחותים", כנגד החונטות הפוליטיות כלכליות משפחתיות שהשתלטו על העטינים ולא אפשרו לאף אחד אחר לינוק. 
אסור למדוד הצלחה של תהליכים פוליטיים  אך ורק במדדים של יעילות, יש מדדים אחרים – של סולידריות חברתית, ובמדד הזה הצליח המהפך. המינויים של אז, הם שפתחו לרווחה את שערי הממסד, לקבוצות רחבות של האוכלוסייה, ואפשרו להן לינוק יניקה עמוקה,  לצד אותם פיות מצקצקים של "האליטות". מינויים אלו היו הדבר היותר דמוקרטי בחברה הישראלית – מאז היווסדה. הם היו התגובה של "העניים" –כל אלו שנדחקו לקיפולי הבטן של החברה– ולא יכלו להגיע לעטיניה. המינויים הפוליטיים אז, ככל שהיו בהם מינויים גם לא ראויים, היו לפתח תקווה לאוכלוסיות שלמות בחברה הישראלית. אפשר לקרוא לסוג זה של מינויים גם למעשה "העדפה מתקנת". בפרט כשהקבוצה ש"מועדפת" צבועה גם צבועה בצבע חברתי עדתי, גזעי, לאומי, מסוים.
 השינוי התחולל אז, שבא מאותם "בני עניים", וחולל שינוי של ממש בישראל,  הוא הפנס שלאורו צריך ללכת היום, אחרת שוב נהיה שרויים בעלטה.
ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אבל היא בהחלט צריכה ללמד אותנו לקח אחד או שניים.

אין כוח שמסכן את הסדר החברתי – שדומה בעוצמה ובשינוי שהוא מחולל, כמו התפרצות הזעם והתסכול של ה"עניים", כל אלו שהושארו שנים רבות בשוליים של החברה, רחוקים מעטיני השפע.
אין לנו פה עניין בדיון תאורטי על העוני, זה שמאלץ מספר גדל והולך של אנשים לקושש עצים ומזון בפחי הזבל בשכונות היוקרה, אלא עניין לנו בפער בין החברים באותה חברע, שגורם לשבירת המרקם החברתי, מבית, ובחברה האנושית, בכלל מחוץ, שגורם לסכנה לשלום העולם.
הלותרנים, המפכה הדתית הכי משמעותית בהיסטוריה האנושית, קמה מתוך הכוח הזה. מרקס, הקומוניזם, הם דוגמאות לכך, אבל גם האנטישמיות, הגזענות, ושנאת האיסלם והעולם השלישי, באים מאותו מקום.
אבל, בעוד בעבר, הקולוניות, יצרו עולם חדש, אשר בצד היותו מקור עושר לשליטים עריצים יצר את ההגירה כפתח תקווה כהזדמנות להמונים הנדכאים, היום אין מפלט לא מבפנים ולא מבחוץ. השערים ננעלו, שערי המדינות ושערי החברה. העוני והמצוקה ממשיכים, מצד אחד, ועושר עולה וגובר מצד שני, שניהם באופן גנטי, בין דורי.

על נגישות והזדמנויות
מדינות המערב בחרו בשנים האחרונות במפלטו של הרשע –הגדרות מינימליסטיות לערך השוויון: "נגישות, הזדמנויות", רטוריקה גבוהה, שאין מאחוריה מעשים או התחייבות. במקום מדינת הרווחה האקטיביסטית. מדינות המערב פנימה והחוצה, משמיטות את הקרקע תחת הצידוק המוסרי העיקרי לקיומן כמדינות, שנקבע אז במהפכה הצרפתית. מימוש המטרות של "שוויון חירות ואחווה". אמנם, הבחירה בשיטת המשטר הדמוקרטי הצדיקה עצמה, הביאה יותר חירות לפרט. הבחירה בשיטת הכלכלה החופשית שמרה על החירות והביאה יותר שגשוג, לחברה. אבל שני ערכים לא התממשו עדיין, שוויון ואחווה. בתחרות יש כשלים, ובדמוקרטיה לא די, את החללים הגדולים הללו מלאה הבחירה במדיניות הרווחה פעילה.
הנסיגה מאלו משמעה היום, לבני החברה החלשים, חסרי המזל או הקשרים, ולעולם כולו, כי  ליותר אנשים יש אמנם יותר חירות, אבל למיליונים של בני אדם יש פחות תקווה.

 * לשעבר עיתונאית בכירה בקול ישראל.

חזרה לגליון