מראשית ספטמבר 2006 ועד למאי 2007 פרסמו ארבעה ארגונים ערבים בישראל (ועדת המעקב, מוסאווה, עדאלה והמרכז אל כרמל), ארבעה "מסמכי חזון" על תפיסת העתיד, בעיניהם, של מדינת ישראל ושל המיעוט הערבי בתוכה.
המסמכים דומים זה לזה ונוסחו בנפרד רק בשל תחרות בין הארגונים ויריבות אישית בין ראשיהם. ניתן לדבר עליהם כעל מקשה אחת.
ואלה עקרונותיהם:
1. הנרטיב: הציונות היא תנועה קולוניאלית, שהקימה מדינה וגרשה את רוב הפלשתינים מארצם. היהודים אינם עם ועל כן אינם זכאים לזכות ההגדרה העצמית, אך הישראלים גבשו עצמם כעם במאה ה– 20 ורכשו לעצמם זכויות בארץ, אך אינם זכאים למדינה משל עצמם ועל כן תהיה המדינה, שבגבולות הקו הירוק, מדינה דו לאומית.
2. הדמוקרטיה הישראלית תהיה דמוקרטיה הסדרית, לפיה יושג הסכם בין האליטות היהודיות לבין האליטות הערביות. לפי הסכם זה תוכר זכות השיבה של הפלשתינים, הערבים יוכרו כמיעוט לאומי, הם ייהנו מאוטונומיה תרבותית, יהיו שותפים בשלטון, בתקציבים ובמשרות הציבוריות, כולל מספר חברי הכנסת, באופן יחסי לכוחם המספרי.
3. השפה הערבית וסמלים לאומיים ערבים יהיו במעמד שווה לעברית ולסמלים יהודיים.
4. למיעוט הערבי, באמצעות נציגיו בכנסת ובמוסדות שלטוניים אחרים תהיה זכות וטו בכל עניין החיוני להם (כמו החלטה להעלות יהודים ארצה).
המסמכים מבטאים דעות של אינטלקטואלים ערבים. הם אינם מקובלים על התנועה האיסלמית הצפונית הגדולה ותנועת "בני הכפר" הקטנה, המתנגדים לחלוקת הארץ לשתי מדינות וחותרים להקמת מדינה אחת בין הים לירדן. לדעת פרופ' סמי סמוחה "מסמכי החזון" מבטאים עמדה רדיקאלית, שאינה מקובלת על רוב הציבור הערבי בישראל. בסקרים השוטפים שהוא עורך כבר 20 שנה, כ – 65% מערביי ישראל אומרים ש"ישראל שבתחום הקו הירוק יש זכות קיום כמדינה יהודית ודמוקרטית, שבה חיים יחד יהודים וערבים", אך, באותה עת, הוא סבור כי התזה של"מסמכי החזון" יכולה לקבל אהדה גוברת, אף כי, מצד שני, יכולה גם להוות מעין עמדה קיצונית, שתתמתן במו"מ בין יהודים לערבים בישראל.