תענוג ביציע

מאיר יצחק 

  הקולוסיאום חרב ברומא. הוא הולך ונבנה בירושלים. המונים יושבים בו כבר ומענגים את זמנם הפנוי בצפיה בקרב הלודרים המותח בין אוכפים לעוקפים. רוזנים שהמלכנו ושרים שבחרנו ושוטרים ושופטים, שנתנו בכל שערינו מבדרים אותנו עד אין די. לחם ושעשועים בגירסת ישראל שישים. העיתונים כותבים כי האישים בזירה טורפים את האריות. יש מהם שאומרים שזה רק בינתיים ועל דטרפת יטרפוך וסוף טורפייך שייטרפו. כנגדם יש אומרים לית דין ולית דיין. האריות לא ישרדו. אלה שה' ברחמיו יותיר אותם לפליטה גדולה ייכבדו וילכו לביתם וזנבם טמון בין ירכיהם המוכות.
אלו ואלו אומרים שלא ראינו עדיין הכל וכל ההמשכים עוד יבואו אחרי הפרומו. כל חיינו הם פרומו מתפלספים הוגים בטורי הספורט הלאומי. אולי... בין כך ובין כך אנחנו נהנים. דואגים לנו. יש לקולוסיאום שלנו רייטינג נפלא. כל יום משליכים לזירה איזה בדל סמוי-גלוי חדש ומכל מקום מבטיחים לנו כי אל לנו לדאוג פן המחזה המרתק יתחיל לשעמם, או פן יגיע כך או אחרת לקיצו. "זה ייקח עוד הרבה זמן". טוטו "יצא מזה הפעם או לא יצא", נמכר בכל דוכני הפייס. לא שמים על זה כסף. נחכה ונראה, נחכה הרבה ונראה מעט.
כמובן שהיינו יכולים להפסיק את ההצגה הדקדנטית הזאת אילו מאסנו בה. היינו קמים על כל מליוני רגלינו והיינו עולים על הקולוסיאום ההולך ונבנה, והיינו מפרקים את לבניו ועושים אותם גל גדול. לו רצינו היינו כופים על האוכפים המשחקים בזירה, או לשוב מן הבמה ומן העיתונים ומן האולפנים ומן הדלף המטפטף דיו לעטים קהים, ורסיסי קולות לתוך המקרופונים אל חדרי החקירה ואולמות המשפט, או להסתלק מעינינו ולחדול במסתרים. אילו רצינו היינו מסוגלים לגזור את צינור ההנשמה של היוהרה הנוראה, הקוראת לנו להסתכל ישר לתוך אישוני עיניהם של אישינו ועיניהם רמות ושלנו מושפלות, והיינו רואים אותם נבצרים למצער או פטורים בכל ומכל כל מציפיותינו.
אבל איננו רוצים.
הטלנובלה מותחת ולעזעזאל כל יפי הנפש שמתנבאים בשער ואומרים כי הגיעו מים עד נפש ומיאוס עד נשמת אפינו והחרדה פן נתרסק לתוך ערימת הדמוקרטיות הכתושות היא חרדת אמת. תנו לחיות בארץ הזאת!
נפלא לנו לראות את הניסים הגלויים של חיוכים שופעים על פרצופי בכירינו, בבואם לאגור קלטות קול מחיאת כפיים במפגשי הרעים התומכים בהם, ויהי מה עד שיהיה. החיוכים האלה משדרים עוצמה נדירה. הם בגדר של תופעה יחידאית בטבע. הם מעידים על עור עשוי יריעות פלדה שאינו חדיר לחיצים הנורים מן השוליים ועמיד באורח פלאי בפני לחץ שלא בא אלא לכאורה.
למה לא לחייך.
אפילו הפרק העלום של המעטפות לא הסיר ידו של מחבק אחד מכתפי הלודר הגדול. הם מככבים עמו בזירה וצועקים מתוכה אל יושבי היציעים למעלה, שהם סובלים למטה ממיני מועקות שונות אך הסבל כדאי כי טוב לעמוד בייסורי מצפון בעד ארצינו וקהל מצביעינו לעתיד לבא. כיון שבקולוסיאום שום דבר אינו מעורר גיחוך, מעורר הדבר רק חיוך. אז הוא מחייך ועדה של עורבי פרקליטים שחורים מקיפה אותו מכל עבר ומגוננת עליו בכל התכסיסים הכתובים בספר, ובכאלה שעוד ייכתב עליהם דבר או שניים במרוצת השנים שתבאנה. תענוג.
יש רק בעייה אחת: נדמה לנו שאנו יושבים במושב תיאטרון הריאליה וצופים באריות המנסים לטרוף רוזנים וברונים המנסים לאכול את האריות בכל פה. אבל אנו טועים. הריאליה מזמן איננה קיימת עוד במחוזותינו. האמנות הקונצפטואלית שלנו היא להונות את עצמנו, ואת האחרים שאנחנו ריאליסטים. שטויות. האמת שלנו היא סוריאליסטית. בזירה שאנו חומדים כל כך ומתפללים שלא תיגמר לעולם, אוכלים האריות והרוזנים אותנו. אנחנו יושבים ביציעים ונהנים לראות איך אנחנו נטרפים בזירה. זה בלתי אפשרי על פי כללי הפיזיקה המצויה. אדם איננו יכול להיות בשני מקומות גם ביציע וגם בזירה.
אבל אנחנו מחיים פיזיקה אחרת.
אנחנו יושבים למעלה ומתענגים לצפות במחזה, בו אנחנו נטרפים למטה וזה לא מחזה תעתועים. איננו יכולים להסביר את הפיזיקה הזאת כשם שאיש אינו יכול להניח את ראשו שלו על לוח חזהו לשמוע את הלמות לבבו, וכשם שאין אדם מסוגל לעמוד על כתפיו כדי לעלות בחומה. כדי להאזין ללב צריכים קושב חיצוני. כדי לעלות בחומה זקוקים לכיתפי חבר. כדי להבין שאנחנו האוהדים הנאמנים של משחק חיסולינו מוכרחים להניח לכמה וכמה דורשי טוב, שלא נלכדו עמנו בקולוסיאום להוריד אותנו מן היציעים, ולומר לנו כי השפיות היא אלטרנטיבה לא רעה להישרדותנו.