הגיעו מים עד נפש –
עת לעשות מעשה

מאיר יפה 

  בתחילת חודש מאי 2008, קרה מקרה בישראל. בית הדין הרבני הגדול, הערכאה המשפטית העליונה מטעם המדינה והרבנות הראשית לפסיקה בענייני המעמד האישי, החליט החלטה שיש לה משמעות מכוננת.
הרכב של בית הדין, בראשות הדיין החרדי אברהם שרמן פסק בפסק דין ארוך ומנומק, שיש לפסול את כל כ-12,000 הגיורים שבוצעו החל מ 1955 על ידי מערכת בתי הדין לגיור שפעלו תחת המנגנון הממלכתי, שבראשו עמד הרב חיים דרוקמן. אירוע זה הוא שיא דרמטי המסמן מגמה הולכת ונמשכת של השתלטות קו קנאי, קיצוני ובדלני על המערכות המופקדות על פי חוק המדינה לפסוק בענייני האישות של כולנו.
מדובר בהשתלטות הטון שקובעים וכופים הגורמים החרדים והחרד"ליים הקיצוניים ביותר על הרבנות הראשית, ובתי הדין הרבניים שפועלים מכוח ומימון המדינה. אירוע שלקח יותר רחוק מאי פעם את הפגיעה הבוטה של הממסד הרבני, באמצעות משאבי המדינה, באושיות המפעל הציוני לכינון מדינה יהודית ודמוקרטית.
אירוע זה, מהווה במידה רבה, פסילה טוטאלית וגורפת במגרש הלאומי, של הציונות הדתית, אורחות חייה ואמונתה. המסר מהדיין החרדי אברהם שרמן, לרב חיים דרוקמן שהוא לב ליבה של מחנה הציונות הדתית חורג מהמישור האישי לכלל המחנה. רב ציוני דתי אמר לי בשיחה אישית שהוא חווה עכשיו על בשרו חוויה דומה למה שהוא וחבריו נהגו לעשות עד לאחרונה לרפורמים ולקונסרבטיביים. יש כאן משבר גדול – אך יש בכך גם הזדמנות גדולה.
העשור של שנות ה – 90 זימן לנו את הברכה וההצלה למפעל הציוני בדמות עלייה של כמיליון עולים ממדינות חבר העמים.
חוק השבות שבמסגרתו התבצעה העלייה נחקק במטרה לאפשר לכל יהודי באשר הוא להקים בית ולהתאזרח במדינת ישראל. הזכאות מגדירה יהודי כמי שאמו, אביו, סבו או סבתו יהודיים.
כשליש מהעולים, זכאי חוק השבות, נפלו בפער שבין הגדרת חוק השבות להגדרת מי הוא יהודי לצורך רישום אוכלוסין במשרד הפנים ופנקסי הרבנות הראשית המגדירים על פי חוק יהודי אך ורק כמי שנולד לאם יהודיה או התגייר.
התנהלותה של מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, כלפי 300,000 יהודי חוק השבות, שאינם יהודים ברישומי מדינת ישראל ומשרד הפנים, היא במבחן התוצאה שערורייה הגובלת בפשע. מצב שיוצר לטווח הארוך סכנה קיומית לחוסנה ולכידותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
במונחים דתיים, התנהלות זאת היא "חילול השם ברבים". על מעשים דומים או פחותים בעבר ההיסטורי שלנו אמרו חז"ל, ש"בגללם חרב הבית".
המהלך המעשי ליישום דו"ח ועדת נאמן באמצעות שילוב המכון ללימודי יהדות ומערך הגיור בראשות הרב דרוקמן, מקרטע וכושל כבר מספר שנים, והפעם, קיבל קבורה סופית. בשלב הראשון עם החלטת דייני בית הדין הרבני העליון על פסילת גיוריו של הרב דרוקמן וגיורי בתי הדין במערך שבראשו עמד, ובשלב השני עם החלטת המדינה על פיטורי הרב דרוקמן כחלק ממה שניראה על פניו כמתן אתנן פוליטי לחרדים.
כל המתבונן בתהליך הרב-שנתי של ההתמודדות בסוגיית הגיור ביושר, חייב להגיע למסקנה שהמנהיגות הדתית האורתודוכסית הממוסדת בישראל, הן הדתית לאומית, והן החרדית, אינן מסוגלות לייצר את הפתרון המתחייב, ויש להפקיע את האחריות על פתרון הבעיה מידיהם.
יש כאן כישלון מתמשך עד כדי פשיטת רגל, ובגידה בליבת ייעודם, של שני ממסדים ממלכתיים:
א. של המערכת הפוליטית והמנהיגים אותה.
ב. של כל מערכות הרבנות הממוסדת ובתי הדין שלה.
החברה האזרחית, חייבת להוביל מהלך משולב של לחץ ציבורי, משפטי ופוליטי שיציל את החברה הישראלית ואת המדינה מהממסדים שלה, עד שהמערכת הפוליטית והדתית בישראל תתעשת ותחזור לתפקד בנושא הנדון.
עת לפעול כאזרחים וכיהודים!
הגיעה העת להתארגן, אזרחי ישראל, כפרטים, וכארגוני החברה האזרחית, שדמותה הציונית והיהודית דמוקרטית יקרה לליבם, לפעול ולהניע מהלך שיהיה כולו בתחום החברה האזרחית, סוג של מחאה ומרי אזרחי בתחום הממוקד מאוד של גיור במדינת ישראל.
תכליתו של המהלך ליצור פתרונות ומסלולי גיור מיידיים לצד אלו שמפעילה כיום המדינה, באמצעות הרבנות ומינהל הגיור ואינם נותנים מענה הולם לציבור גדול. על בסיס המצב החוקי כיום, ניתן להגיע למצב שכל גיורי המסלול האזרחי, יאפשרו רישום כיהודי במרשם האוכלוסין במשרד הפנים, במסגרת מה שהגדיר בג"ץ בפסק דין מ – 2002, בו הכשיר גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים כ"גיור בקהילה מוכרת".
תהליך דומה, פחות מאורגן, התרחש בתחום הנישואין. לפני כ- 10 שנים, אחוז ניכר מאזרחי ישראל מאס בתהליך המשפיל, המנוכר ושטוף הבצע שאפיין את הליך הרישום לנישואין ועריכת הטקס עצמו על ידי הרבנים שלוחי ומוסמכי הרבנות הראשית. התוצאה הייתה שמאות זוגות מידי שנה החליטו באקט של מחאה ללכת בנתיב האלטרנטיבי של נישואין אזרחיים בחו"ל, או בטקסים בעלי צביון יהודי שאינו אורתודוכסי, תוך התבססות על הסכמים אישיים או מתוך מעמד של "ידועים בציבור".
התוצאה הייתה כפולה. נשבר המונופול של חופה על ידי הרבנות. חתונות וטקסים שלא במסגרת הרבנות הפכו לטוב ולרע למהלך נורמטיבי בחברה הישראלית. ומנגד, המהלך הביא לצמיחת התופעה המבורכת של "רבני צהר", שהם חלק מהממסד של הרבנות הראשית, שקירבו את הרוח וניהול הטקס לציבור היהודי שאינו שומר מצוות ונטרלו את תחושת הניכור והניצול הכספי שהתלווה לאירוע.
המהלך המוצע כאן, אינו בא לפטור את המדינה מאחריותה לתת מענה ממלכתי לגיור. הוא בא לגרום לממלכה לתקן את קלקוליה אם ברצונה להישאר רלבנטית בתחום זה.
הגיעה עת לעשות מעשה, ויפה שעה אחת קודם.