קיבוע תוכנית הכלכלית פוגעת בשכבות החלשות

ד"ר ירון זליכה 

  האסטרטגיה המאקרו כלכלית של ישראל בשנים האחרונות עוצבה במרץ 2003 על ידי שר האוצר החדש (דאז), בנימין נתניהו, ועל ידי כותב שורות אלה. על אף התנגדות כל בכירי האוצר החליט נתניהו לבצע פניית פרסה של העוגנים המאקרו כלכליים המרכזיים של המדיניות הפיסקאלית (תקציבית) ששלטה שנים רבות.
לראשונה, התמקדה המדיניות הכלכלית בניסיון להקטין באופן משמעותי ועקבי את שיעור ההוצאה התקציבית בתוצר לצד מאמץ אגרסיבי להגביר את התחרותיות במשק באמצעות שורה ארוכה של שינויים מבניים. זאת, מתוך הבנה כי קיים קשר שלילי מובהק בין ההוצאה וחוסר התחרותיות לבין צמיחת התוצר, בפרט בכל הנוגע לביקושים המקומיים (צריכה פרטית והשקעה פרטית). את התוצאות אנו רואים מאז: מעבר כמעט מיידי מהמיתון הארוך והכבד בתולדות המשק הישראלי, לתקופת הצמיחה הארוכה בתולדותיו. היום, אנו במהלכה של השנה החמישית שבה צומח המשק בקצב גבוה.

המקטרגים ביקרו את המדיניות החדשה בזמן אמת, אך נאלצו לשנות טיעוניהם במהלך השנים. תחילה, טענו כי המשק יתמוטט. לאחר שהמשק סירב להתמוטט טענו כי המשק יצמח מעט בלבד ובינתיים העוני יגבר. כאשר צמח המשק בקצב מואץ והעוני חדל לגדול טענו כי הכול תודות להתאוששות הכלכלה בעולם ולעצירת האינתיפאדה (שאכן סייעו) ולחילופין, שהעוני לא יחל לקטון בדרך זו. היום: לאחר שהתנודות בכלכלה העולמית ברורות ולאחר שמלחמה שלמה (וארוכה) תקפה את המשק הישראלי התברר כי המשק ממשיך בצמיחתו המהירה, העוני מתחיל לרדת (עדיין באופן חלקי בלבד) ושיעור האבטלה כבר ירד לשפל של עשור – היום כבר נדמו הקולות. חבל, כיוון שדווקא היום המדיניות המאקרו כלכלית שקבענו אז (בשנת 2003 תוך התאמות בשנים מאז ועד 2005) כבר איננה מתאימה ויש לערוך בה שינויים.

השינויים הדרושים אמורים היו להתבצע באופן הדרגתי בשנתיים האחרונות. אך מאז עזב נתניהו את משרד האוצר אין למרבה הצער איש המנהל את המאקרו כלכלה של ישראל. שלושת שרי האוצר שהחליפו את נתניהו לא עשו אף לא צעד מאקרו כלכלי משמעותי בשנתיים וחצי האחרונות. גם צעדים שהוצעו להם (בין היתר על ידי החתום מטה) נדחו מטעם זה או אחר. למעשה, שלושת השרים (אולמרט, הירשזון, שוב אולמרט ובראון) קיבעו את ההגה באותו המצב בו עזב אותו נתניהו ונוסעים עם כולנו "קדימה". אם ימשיכו כך ניתקל כולנו בקיר. וזאת ניתן כבר לראות באופק. היום לאחר שנתיים ומחצה של אי עשייה דרושה תכנית מאקרו כלכלית חדשה.

יצוין, כי במסגרת פניית הפארסה שבוצעה במרץ 2003 נשברו כמה טאבואים, שאפיינו את התנהלות ראשי המשק עשרות שנים: ראשית, בוטלה ההעדפה המסורתית של ההון על העבודה. בין היתר הועלה המס על רווחי הון, נסגרה (עד כמה שניתן) הדלת לקשרי הון שלטון פסולים והחל מאבק נחוש נגד השחיתות השלטונית. בה בעת הופחתו משמעותית שיעורי המס על עבודה והועלה סף המס. כך שכחצי מיליון שכירים הפסיקו לשלם כלל מס הכנסה. שנית, נפסקה העדפת היצוא (ועימו לדוגמא הניסיון היקר וארוך השנים לשמור על שקל חלש יחסית באופן שמדכא את הצריכה הפרטית – ניסיון אשר יש להצטער על חידושו לאחרונה על ידי בנק ישראל בתמיכת משרד האוצר) וענפי התעשייה (לדוגמא בוטלו מרבית תקציבי עידוד השקעות הון בתעשייה) והועלה לראש סדרי העדיפות עידודה של הצריכה הפרטית ובאמצעותה של ענפי המסחר והשירותים. ולבסוף, נפסקה ההסתתרות מאחורי מצב הכלכלה העולמית בכלל ומצב המשק האמריקני בפרט. מנגד, נלקחה אחריות מלאה על רמת הביקושים המקומיים במשק הישראלי.

עם זאת, לכל תעלול יש גבול. המדיניות שנקבעה אז, לפני כחמש שנים, התבססה על מצב המוצא של המשק: קרי, מיתון כבד, מאות אלפי מובטלים, עוני מאמיר ופערי היצע אדירים (עודף כושר הייצור של המשק בסחורות ובשירותים על פני הביקוש המצרפי להם). כתוצאה מכך, הוחלט לנהל מדיניות קלאסית לעידוד ביקושים מקומיים, תוך אבחנה מדויקת של המאפיינים הייחודיים של המשק הישראלי, לצד ניצול מרבי של הניסיון שנצבר מכישלונות המדיניות של השנים הקודמות (לרבות הכישלונות שלנו עצמנו מניהול המדיניות הכלכלית בשנים 1996-1998). ברם, לאחר חמש שנים רצופות אין בה די.

ראשית, המייצבים האוטומטים (אותם כוחות מבניים שמפעיל המשק על עצמו בתגובה לזעזוע ברמת הפעילות, ובהם עליית נטל המס בתוצר, עליית המחירים והתחזקות שער השקל. הכול בתגובה לעלייה ברמת הצמיחה) החריפו מאוד את פעולתם ומעידים לפיכך על מגבלות היצע הולכות ומחריפות. שנית, פוטנציאל הביקוש המצרפי "הגלוי" הצטמצם מאוד. בדומה למאגרי הנפט בים הצפוני כך הביקוש ה"נגלה" כמעט ותם. על מנת לשאוב עוד נפט יש לחדור עמוק יותר ובהשקעות גדולות יותר. כך גם במאקרו כלכלה של המשק הישראלי.

לאחר חמש שנים של צמיחה מהירה משיק היום הביקוש המצרפי במספר גזרות עם קצב צמיחת ההיצע. הגיע זמנה של מדיניות לעידוד היצעים שתתלווה למדיניות לעידוד ביקושים עד שתחליף אותה כמעט כליל בעתיד. מדיניות זו, שומה שתתמקד בהפחתת עלויות הייצור והאספקה של סחורות ושירותים באופן שירחיב את כושר הייצור (התוצר הפוטנציאלי) שלו.

שנת 2008
במהלך השנה האחרונה הלכו וגברו הסימנים השליליים באשר להמשך הצמיחה המהירה, שאפיינה את המשק הישראלי בחמש השנים האחרונות. יתר על כן, סימני האזהרה ניכרים כעת הן בצד הביקוש המצרפי (סך הצרכים של המשק ותושביו) והן בצד ההיצע המצרפי (סך כושר היצור של המשק בסחורות ובשירותים); הן בצד הגורמים הפנימיים בישראל והן בצד הגורמים החיצוניים בעולם. למעשה, ההשפעות השליליות של הגורמים השונים, שיפורטו להלן, מצטרפות לכדי תנועת מלקחיים המאיימת להאט את הצמיחה במשק.

הביקוש המצרפי
הצריכה הפרטית – קרוב ל- 60% מהביקוש המצרפי מורכב מצריכה פרטית של משקי הבית, המושפעת בעיקר מנטל המס (דרך ההשפעה על ההכנסה הצפויה), מהמחירים, מהריביות, משווי הרכוש שבידי הציבור ומאי הוודאות המשקית (הביטחונית והכלכלית). והנה, התעלמותם של קובעי המדיניות בשנתיים ומחצה האחרונות מפעולתם של המייצבים האוטומטיים (אותם כוחות שמפעיל משק על עצמו במטרה לסתור את הכוחות המאיצים את הפעילות בו) הביאה להדרדרות בכל הפרמטרים הללו: ראשית, נטל המס עלה בשנה האחרונה ואף צפוי להמשיך ולעלות. זאת, עקב הקפאת מדיניות הפחתות המסים בשנתיים ומחצה האחרונות.
למעשה, מאז שאושרה בכנסת התוכנית החמש שנתית להפחתת נטל המס, שיזמנו בראשית 2005, לא הכריזה הממשלה על הפחתות מסים משמעותיות כלשהן. יתירה מזו, קובעי המדיניות גם טרם השכילו להעניק אופק רב שנתי של הפחתות מסים נוספות, שימשיך את התוכנית החמש שנתית המקורית המתקרבת לסיומה; שנית, עליות המחירים פרצו לראשונה את גבול יעד האינפלציה ובפרט בכל הנוגע למחיריהם של המוצרים והשירותים הבלתי סחירים (כלומר, אותו חלק בהיצע המקומי שאינו מושפע משער הדולר החלש); שלישית, הריביות עלו לאורך כל העקום ובפרט בחלקו הארוך ובעקבות הציפיות להאטה ביצעו שינוי כיוון וירדו חזרה; רביעית, רכוש הציבור החל להיפגע עקב הירידות האחרונות בשוק ההון ואלה שעוד צפויות וכן עקב השחיקה האינפלציונית; ולבסוף, חמישית, הולכת וגדלה אי הוודאות נוכח כל הפרמטרים שתוארו, וכן נוכח יכולתם של קובעי המדיניות לגבש אסטרטגיה כלכלית מתאימה. הדרדרות הביטחונית של השנתיים האחרונות (מלחמה ארוכה שנוהלה בחוסר אחריות בלבנון והפיכתה של רצועת עזה ללבנון נוספת, דרומית, על כל המשתמע מכך) בוודאי שאינה תורמת למצב.
1.  ההשקעה הפרטית – מרבית הגורמים המשפיעים לשלילה על הצריכה הפרטית, שתוארו לעיל, משפיעים גם על ההשקעה הפרטית. ברם, כעת נוסף על כך גם המשבר בשווקים הפיננסים בעולם בכלל ומצוקת האשראי בפרט והשלכותיהם על התפתחות האשראי הצפויה בישראל. ראה בהקשר גם בסעיף הבא.
2.  היצוא – המשבר המחריף בכלכלה האמריקנית משפיע הן במישרין על הביקוש למוצרי היצוא הישראליים בארה"ב (שוק היצוא הגדול של ישראל) והן בעקיפין על הצמיחה העולמית ומכאן גם על שוקי היצוא האחרים שלנו. זאת ועוד, הירידות שסופגים השווקים הפיננסים בארה"ב מקשים מאוד על גיוסי ההון של חברות ישראליות ומשפיעות לפיכך על יכולתן להמשיך ולהגדיל את השקעותיהן המקומיות. ולבסוף, התנודתיות הגדולה בשערו של השקל הישראלי, ולצידה התחזקותו העקבית והצפויה בשנתיים האחרונות, לא מנבאים גדולות ונצורות ליצוא הישראלי.
3.  הצריכה הציבורית – כאמור קיים קשר שלילי, חד משמעי ומובהק בינה (ובוודאי בכל הנוגע לתקציב המדינה אשר הצריכה הציבורית היא חלק ממנו) לבין הצריכה הפרטית וההשקעה הפרטית. על כן, המשך בלימה מתונה של הגידול בהוצאות המדינה חיוני על מנת שלא להחריף את המצב. במילים אחרות, מכאן לא תצמח הישועה.
4.  היבוא – התחזקותו הגדולה של השקל הישראלי מול רוב מטבעות העולם הוזילה מאוד את מחירי היבוא ומכאן עודדה את הגידול בו על חשבון המוצרים המקומיים. וכידוע, ככל שגדל היבוא קטן התוצר המקומי.


ההיצע המצרפי
בעוד שהכוחות הפועלים להגדלת הביקוש המצרפי הולכים ונחלשים, נתקל המשק הישראלי, לראשונה מזה שנים רבות, בסימני מצוקה גם בצד ההיצע. נראה, כי לאחר חמש שנים של צמיחה מהירה משיק היום הביקוש המצרפי במספר גזרות עם קצב צמיחת ההיצע. סימני האזהרה לכך רבים: החל בעליות המחירים החריגות (כאמור בפרט מחירי המוצרים והשירותים המקומיים) בשנה האחרונה, דרך עליית הריביות והקשיים המסתמנים בגיוס מקורות חדשים בשוק ההון וכלה בעליות השכר במשק.
ניכר, אפוא, כי הגיע זמנה של מדיניות יצירתית לעידוד היצעים אשר תחליף את המדיניות לעידוד ביקושים שקבענו לפני חמש שנים תמימות. מועד בו נמצא המשק במצב שונה לחלוטין. המדיניות החדשה שומה שתתמקד בהפחתה שיטתית של עלויות הייצור והאספקה של סחורות ושירותים מקומיים, באופן שירחיב את כושר הייצור (התוצר הפוטנציאלי) של המשק.

 
השנים הקרובות
במהלך חמש השנים האחרונות הצליחה המדיניות הכלכלית להביא לצמצום הפער שבין התוצר לנפש בישראל לבין התוצר לנפש בעולם המערבי. עיקר הצמיחה הייתה מוטת ייצור מקומות עבודה חדשים – 400 אלף עובדים חדשים נוספו במשק, השכר הממוצע עלה בצורה נאה (לרבות שכר המינימום) ומגמת עליית העוני נעצרה, ואף נראה כי החלה להתהפך מעט. עם זאת, ההאטה הקרובה מאיימת על הישגים אלה ומחייבת לפיכך את התאמת המדיניות, שנקבעה לפני למעלה מחמש שנים, למצבם הנוכחי של המשקים בישראל ובעולם.