עיין ערך ציונות דתית

יצחק מאיר 

  ישבתי ליד שולחן עבודתי, ודמיינתי לעצמי שאני מעיין במהדורת שנת השישים של מילון הציונות הדתית. אחזתי במילון, כך דמיינתי, והשוויתיו למהדורות הנושנות שיצאו לאור, בטרם קמה לנו מדינה וסמוך לאחר שקמה.
אין ספק: יש ערכים שלא היו במהדורות הנושנות, ויש לעומתן ערכים שהיו שם ואינם במהדורה החדשה. מנגד צצו להם ערכים שהוגדרו מחדש וטעמם נשתנה, החמיץ או הומתק. הכול לפי טעמו של החיך.
הערך "ציונות דתית", לדוגמה, לא היה קיים במהדורות הראשונות. בשעה שיצא המילון לאור הייתה ציונות אחת בישראל. היו, כמובן, ציונים שהיו חופשיים, או חילונים, או דתיים, או מודרנים, או שמרנים או כיוצא באלה. ערך "מזרחי" שאינו קיים במהדורה החדשה, אלא כשמו של בנק שדבר אין לו לא עם הציונות ולא עם הדתית, היה הערך המזהה של הציונים הדתיים. היו אפילו שניים: "מזרחי" הבורגני ו"הפועל המזרחי" הסוציאליסטי. הרב יהודה לייב מימון, שבן גוריון ציווה להטיסו מירושלים לתל אביב כדי לחתום ביום שישי, ד' באייר התש"ח על המגילה, ולברך על הקמת המדינה בשם ובמלכות, היה אחד מראשי "המזרחי".
בראש "הפועל המזרחי" עמד אז עורך הדין משה חיים שפירא, שזכה אף הוא להימנות עם החותמים על מגילת עצמאותנו. שניהם חבשו כיפות שחורות. השם "מזרחי" בא לעולם כתבליל צפוי לאותיות "מרכז רוחני", והצביע על שאיפת היהודים החרדים לדבר השם, ולשיבת ציון - עוד בימיהם - לעלות למרכז הרוחני של העם, ארץ ישראל.
כדי לממש את השאיפה הזאת עשו רבני המזרחי את "המרד הקדוש" (הערך הזה שוב לא קיים במהדורה הנוכחית. הוא נשכח או הושכח.) המרד הקדוש היה התקוממות של רבנים יראים, שוחרי ההצטרפות לציונות המדינית, מיסודם של הרצל, נורדאו, סוקולוב וגורדון. זאת על אף התנגדותם הנחרצת של מוריהם ורבותיהם שפסקו כי הציונות המדינית היא איסור של עלייה בחומה, ומוקצה מחמת מיאוסה בבשורת התורה ובעיקרי השולחן ערוך. אפשר להבין כי הערך הזה הושמט. מרד בסמכות רבנית, אפילו אם מזכירים אותו כערך מילונאי היסטורי, לא על נקלה הוא נכנס למהדורת הציונות הדתית החדשה.
במהדורות הקודמות לא תמצאו את ערך "רבני הציונות הדתית". היו רבנים, רמי מעלה וגבוהי קומת הרוח ועתירי סמכות, אולם התפיסה המעוגנת של המזרחי ושל הרבנים עצמם הייתה כי הם רבני כלל ישראל ולא רבני ציבור סקטוראלי. הם היו, על דעתם ועל דעת שולחיהם, מורי דרך בענייני דת ומדינה, אבל לא סמכויות פוסקות, שמעמדם בעיני הנוהים אחריהם מיוחס, או אפילו חוץ פרלמנטארי וחוץ דמוקרטי.
אמירה שלהם בנושאים המסורים להכרעות רוב ומיעוט פוליטיות הופכת, למן הרגע בו השמיעו אותה על פי השקפתם התורנית, או המדינית ,להלכה פסוקה. לאגודה היו גדולי תורה, כשם שיש היום לש"ס "מועצת". למזרחי לא היה. היא ניכרה בכך. הדבר לא נבע ממחדל דתי, או מחולשה באמונה, אלא ממהות משמעה של הצטרפות הציונים הדתיים לתנועה ציונית אחת, שלא ניתן לחיות בתוכה, אלא על פי מערכת ערכים דמוקרטית אחת ומוסכמת.
הציונים הדתיים היו מיעוט. הם ידעו והפנימו זאת. הם יכלו לבחור בבדלנות אגודאית, בה אין סיכוי להנהיג באופן דמוקרטי את המדינה על פי דרכם, או בקבלת חוקי הברזל של יחסי רוב ומיעוט, במסגרת בה הם יכולים להשפיע, לשכנע, להתפשר על מירב האפשר, מבלי לחדול לוותר על מיטב החלום. הם בחרו בציונות אחת, וויתרו על שותפויות שקיימים בהן מימד של התניית תנאים ובידול.
במילונים של היום מדובר על מתונים ועל קיצונים. הסיווגים הפסיכולוגיים האלה חדרו בקלות יתירה לתוך עולם הדעות. הציונים הדתיים בציונות האחת לא בחרו בדרכם מפני שהם היו מתונים. הם היו קיצוניים, אם תרצו, בשמירה על שילוב מלא של האיש הדתי במערכת הפרלמנטארית, המשפטית, בבניין הארץ, בהגנה עליה, על פי החקיקה האחת המחייבת את הכול. זאת הייתה עמדה שנבעה מן ההכרה, שמדינת ישראל פרצה לתוך דברי ימי העם כחידוש מופלא. אפילו אם אין הוא שלם מכל בחינה והיבט, הוא השלם האפשרי הנעלה ביותר, והוא תובע לעצמו מעצם מהותו מעמד הלכי מיוחד.
הלקסיקוגראפיה הציונית הדתית החדשה מעידה על תמורות בהגדרת ערך "מדינת ישראל", כשם שהיא מעידה על תמורות בהתפתחות ערך "ארץ ישראל". לפני שקמה המדינה הייתה ארץ ישראל הביטוי היחיד בו התייחסו הציונים הדתיים למושא ערגתם המדיני. הסיסמא הייתה "ארץ ישראל על פי תורת ישראל לעם ישראל". בבני עקיבא שרו "ארץ ישראל בלי תורה היא כגוף בלי נשמה", ואת שיר המקהלה "ואף על פי כן ולמרות הכול ארץ ישראל". בהפגנות של טרום מדינה קראו המונים, כולל הציונים הדתיים כמובן, "מדינה עברית. עליה חופשית. בוז לספר הלבן. יחי דגל כחול לבן". אבל זאת הייתה התרסה אנטי בריטית במונחי אומות העולם. בבית פנימה הייתה ארץ ישראל.
כשקמה מדינת ישראל, מיד נכתבה התפילה "אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו". מי שסבור שנוסח זה היה פשוט מבחינה דתית ילך למילונים וייתקל בערך "מדינת ארץ ישראל", שאמרו אותו בתפילה לשלום המדינה כפי ששמעתיה במו אוזני בבית הכנסת בגולדס גרין. שם התנגדו לביטוי "מדינת ישראל", והדגישו על פניו את ארץ ישראל. ערך "ארץ ישראל השלימה" אינו מופיע בשום מילון ממילוני הבראשית. כתבתי פעם שיר ובו שורה: "יש לי לב שלם של ארץ ישראל",להדגיש כי ארץ ישראל השלימה שלי היא מציאות שבלב, אבל עדיין לא יעד פוליטי מחייב הלכה למעשה.
ערך "ארץ ישראל" הוא גוף מגופי ערך "ציונות דתית". במרכז הציונות המדינית עומדת המדינה. במרכז הציונות הדתית ניצבת ארץ ישראל. מרכזיותה של המדינה בציונות הדתית לא פסה. אולם חייבו אותה לעמוד במבחן קבלת בכורת המרכזיות של ארץ ישראל. בהיעדר השלמה בלב ובנפש בבכורה זו, יש יותר ויותר נאמני הציונות הדתית, השואלים עצמם אם יש למדינת ישראל, שאינה מקבלת את ארץ ישראל כיעד היעדים האידיאי והמדיני, זכות קיום.
הערך "לאומי" לא מופיע במילוני "המזרחי". היום אין "מזרחי", יש "מפד"ל, מפלגה דתית לאומית". מדוע המפד"ל לאומית יותר ממפלגות, כגון הליכוד, העבודה, קדימה או מרץ, שכולן מסורות בנאמנות לעם וללאום לבניין הארץ ולשמירת ריבונותה? מפני שערך "ארץ ישראל " אינו רשום במילון שלהם כערך ראשי, סוחף, קדימותי. במילון הציונות הדתית, "לאומי" משמעו בכורת ארץ ישראל, כצוו מדיני-בטחוני- תרבותי, ואפילו דמוגרפי. אין רוב פרלמנטרי לתפיסת העולם הזאת.
המילון של הציונות הדתית בוחן על פי דרכו את הערך "דמוקרטיה". ראשית הוא קובע שהדתיים הם מיעוט מספרי, אך רוב אידיאי ודמוקרטיה אינה בהכרח מניין הקולות המצוי. דמוקרטיה מוכרחה לקחת בחשבון כי מניין הקולות יתברך וישתנה, וסוף האידיאה הנכונה לזכות במספר המצביעים הראוי. בעבור אלה מחויב ההווה, דמוקרטית, ביצירת עובדות שאין להן תמיכת רוב היום, אך לבטח יהיה להם תמיכה רוב מחר. פסיקה ברוח זו כבר נפסקה ועדיין היא נפסקת והולכת. תלמידים המתבלבלים בין ציות למדינה, לבין ציות לדעת תורה לומדים כי ציונות דתית היא ציונות מגשימה וממתינה, המניחה היום בדין תשתיות לקיומה מחר כחוק.
אין בכל האמור עד הנה מעשה שיפוט אלא מעשה בחינה. שישים שנה של מדינה הן שישים שנה של תרומה ייחודית ויהודית וציונית של הציונים הדתיים למדינה. הם הכניסו למילון הלאומי ערכים כגון "מסירות נפש" בהדגשה נדירה. אך המילון מעיד על שינוי עמוק. טול למשל את ערך "שירות לאומי לבנות". מסירות נפש? אין ספק. חדש? גם אין ספק. במילון של ראשית המדינה היה ערך "גיוס חובה לבנות" ורשמו בו אז כי בת דתית, שאינה מתגייסת לנח"ל מושעית מבני עקיבא! באותם מילונים לא היה ערך "קול באישה". הוא היה שמור למילון החרדי. במילון החדש כתוב בערך "תיאטרון דתי", תיאטרון "ערכי" בו אין נשים עולות על הבמה כשיש בציבור הצופים גברים, אין זמרות בקהל ויש קלטות זמר כשרות ובלתי כשרות במובן זה.
במילוני האתמול בערך "בני עקיבא" התנועה היא מעורבת. בערך של היום היא מעורבת נפרדת. אין בה ריקודים משותפים שהיו ומקהלות מעורבות אינן רצויות עד אסורות. מי ימצא ערך "אישה חרדלית" בספרי אתמול שלשום? בספרי היום חרדי לאומי הוא ערך. אמנם הוא קורא תיגר לאומי על החרדיות ותיגר חרדי על הלאומיות, אך הוא מתקיים בערך "ארץ ישראל" בשלום שהיה בלתי נתפש תמול שלשום.
בשנת השישים למדינה נוטה הלב לשאול איך ייראה המילון הציוני הדתי בעוד עשור, או שניים או בעוד יובל. האם יעמוד לבדו בארון הספרים הלאומי ולשונו וערכיו יהיו קריאים לכלל ישראל? האם יערכו אותו שוב כחלק אינטגראלי של מילון הציונות האחת, כרכים כרכים העומדים צפופים ונפתחים רווחים, והכל קוראים בו את תווי החיים במדינה האחת שיש לנו?
נתפלל.