מותו של עיתון, משל ונמשל

יצחק מאיר 

  בשבת פרשת מקץ, 27.12.08 השיב "הצופה", אחרון העתונים הקרויים "מפלגתיים" את נשמתו לבוראו. פרסמתי בו מאמר תחת הכותרת "חרסים על עיני הצופה", ושיגרתיו בדואר האלקטרוני לקצת מידידי, וכך כתבתי להם בראש הדברים: "ידידי, מחר יוצא הגליון האחרון של עיתון הצופה. הוא ראה אור עולם לפני שבעים ואחת שנה, בשנת 1937. הרב מאיר בר אילן, מנוחתו עדן, ראה אותו לראשונה על האבניים והיה לו לאב. הוא גדל על ברכי סופרים והוגים וכותבי רשומות והיה לבן בית בישראל המתהווה ובישראל הנבנית, בארץ ובחוצה לארץ, צפה בנו ובעולמנו הקרוב והרחוק והיינו אנחנו צופים בו לגלות את פירושם של דברים שניצפו, עד שבאו ימים שיכולים היו להיות ימי חפץ ולא היו, וכוחו תש, ועיניו קצת כהו, וליחו נס ויבש, ועכשיו הניח ראשו על כרית ערש דוויו, ועצם את עיניו, והלך לו לאן שהלך".
דברי ההקדמה האלה, ויותר מהם המאמר עצמו ממנו אביא בהמשך מובאות אחדות, עורר הדים והניב תגובות רבות. מצרפת כתב לי ד.א דברים מאלפים על סגירת העיתון הצופה. אני מתרגם כמה שורות ממכתבו מן הצרפתית: "עיתונות של דעות אינה חשה בטוב בימינו אלה. זה נעלה מכל ספק. בעולם בו כל אדם יכול לתלות על לוח הקיר הוירטואלי כל העולה על רוחו והבלוג שלו מציג הכל לראווה, ביקום בו התקשורת רואה עצמה תדיר חלופה לסיקור עובדתי והופכת על כן בהכרח גם לסוכנת של דעות - אין קיום כלכלי אלא לעיתונים המיטיבים ללטף ולענג את קוראיהם. אנחנו מתרחקים והולכים מדעת היום מה הוא עיתון בכלל".
ד.א מוסיף: "מעבר למימד האכזרי של המציאות הזאת השאלה שאני שואל עצמי היא: הצופה מת. זאת עובדת חיים. אולם קוראיו, האם הם קיימים בכלל? האם הדם עוד זורם בעורקיהם? האם יש בכלל היום אנשים המוצאים עניין בהשקפת העולם שהצופה נתן לה ביטוי לאורך שנות קיומו"? אני הנחתי כי קשיי הקיום של עיתוני הדעות אינם נובעים בהכרח מהשתלטות הרשת על התקשורת, ומהתפרצות האינדיבידואליזם רושף החירויות לתוך מרחב המדיה. סברתי כי הארוזיה בדמוקרטיה בקרב הציבור הנובעת בין היתר מחוסר האונים הכלכלי מול כוחות השוק החופשי ומול עתירי ההון הדורסנים, גזר סוג של כניעה על אוכלוסיות העולם שהחלו לראות עצמם בצלם דמות התבנית שיצרו מהם מנצליהם. כתבתי לא.ד.: "למן היום בו למדו אדוני העתונות הכתובה, או המשודרת, או המוקרנת, או גם זו שברשת שהציבור מסכים לא להיות עוד מטרה אליה פונה הכותב, אלא האמצעי המפרנס אותם, מתמעטים והולכים הסיכויים לקיים עיתון הרואה בשירות הציבור את חובתו הראשונה. הוא לא יכול להתקיים לא מן התפוצה ולכן גם לא מן הפרסומת ורק נס בעידן בו כבר אין ניסים בעולם ימציא לו תומך לשם שמים".
סיימתי דבריי בנימה אופטימית שעוררה קצת חמלה בעיני כמה מן השותפים לתכתובת. "יחד עם זאת",כתבתי, "לא אפסה תקווה. כל עוד חיים בתוכנו אנשים המכבדים את הקולמוס שלהם והמתייחסים בדרך ארץ אל מה שהם אומרים, והסבורים שיש במרחב רבים שראוי לדבר עמהם, לשמוע מה בפיהם ולחלוק עמהם מה שבלבבם שלהם, לא יוכלו עורכי הממון לחוג את נצחונם המלא. האיכות לא תיכנע להם".
פ. ידידתי מנוער, דוקטור להיסטוריה שנשארה נאמנה להשקפת עולמו של הצופה לא אבלה רק על היעלמו של עיתונה שלה. היא שאלה: "ואיפה העיתונים האחרים שהעשירו את חיינו גם אם השקפותיהם הפוליטיות לא תאמו בדיוק את אלה שלנו"? השיבותי לה כי המורה שלנו לתלמוד, הרב מאיר שפירא, מנוחתו עדן, היה שולף ממקטרונו את עיתון "למרחב" כדי להתפלמס באזנינו, בשיעור, עם מאמר זה או אחר שבו. העיתונים המפלגתיים שדב סדן אמר עליהם שהם בחינת ירחונים המופיעים מדי יום, התכתבו זה עם זה על עניינים שעמדו ברומו של עולם. מפלגות של אז לא היו רק מכוני כח אלא גם מכוני דעות.
הוספתי בדרך של לצון:" מה שכתבתי כתבתי על העיתונים בכלל. כך דרכה של מילה. אף על פי שהיא יוצאת מן הצופה היא תופסת חרות על הבוקר ויוצאת למרחב ועומדת בכל מקום על המשמר ושם היא נושאת משא ואומרת דבר שראוי לשומעו בכל הארץ ואפילו אין מליץ בין דוברי העברית היושבים בארץ הצבי לבין היהודים הרחוקים מן הלבנון היא משמיעה צפירה בכל לשון ושומעים אותה במזרח החדש (אוי קלט) ההונגרי ובעמוד השער הירושלמי (ז'רוזלם פוסט) באנגלית. ויכולתי להמשיך עוד ועוד אולם מספיק להיום. מה שנותר יאמר המגיד מחר באומר או בכתב למתחיל ויניח לותיקים המנוסים היודעים כי סוף דבר הכל נשמע ולמה על כן לקרא, ולמה להתאמץ כשאפשר לשמוע חדשות מפי מתפללי בית הכנסת שפגשו בדרך מסתורית את המודיע בדרך מן הבית לבית המדרש".
ועכשיו אומר כמה דברים שכתבתי במאמרי: "יש בדרום קרוליינה גן פסלים הקרוי "ברוק גרין". על ספסל נחושת יושב לו איש נחושת חבוש מגבעת נחושת, לבוש חליפת נחושת ובידי הנחושת שלו פרוש ופתוח עיתון נחושת והוא יושב וקורא בו ,קורא ביום, קורא בליל, קורא בחמה, קורא בצינה, קורא תמיד. הפסל האמריקאי הנודע דרק ורנהר, יצר אותו לחגוג בו את מה שהעניק העיתון לאדם. איש, לן גנוואי שמו, אחד מהמוני המהגרים לעולם החדש, בן בלי שם עד שהיה לפסל, מן הפועלים המיוזעים כל ימי השבוע, קשה יום, מנותק מכל שאינו פרנסה המשברת גוו של אדם, לובש חג ביום הראשון, יוצא מבדידותו לגן בו משחקים ילדי המחר לעיניהן המשגיחות של האמהות הצעירות, והוא לבדו, ממקומו שעל הספסל שכולו שמור לו, מתחבר דרך עמודי העיתון אל העולם, אל הסובב אותו קרוב, אל המתרחש בבירות רחוקות, אל הידיעות והדיעות, אל אנשים שיש להם שם והם עוסקים בחרושת גורלות, שותה בצמא כל תיבה שוקע בכל טור, אוגר כוחות נפש לחזור ביום השני אל העמל הנועל אותו מן העולם...
העיתון ברא את השמים ואת הארץ מחדש. הוא גירש את הנכלים מן המסתור אל אור היום. הוא קרא לדין לעשות משפט, לצדק להיאבק בעוולה, לחלום לחתור אל פתרונו. הוא חיבר רחוקים לקרובים ועמל לעשות מהם אגודה של לוחמים על רעיון או לפחות על תוחלת. הוא לקח את הלן גנוואים האלמונים ועשה אותם אזרחי הארץ והעולם. את החידוש הזה יצק דרק ורנהר בנחושת, כמו שאוגוסט רודין יצק את האיש החושב בנחושת והמליך אותו על עולם הפרך המנוול, כמו שפסלי וינה ופריז ולונדון וסנט פטרבורג יצקו את המלכים ואת האדמירלים ואת הגנרלים רוכבי הסוסים האציליים בנחושת והציבו אותם כאילו לנצח בכיכרה של עיר. לן גנוואי היה למרשל של הקידמה וזכות האדם לדעת וחופש הדיבור.
עכשיו אני מביט בו ואיני רואה בו עוד פסל נצחון אלא אנדרטת זכרון. רחוק שם בדרום וירגיניה הוא דומה כל כך לאלמוני הדור הקורא הנעלם אצלי בביתי כאן בארצי שלי. הוא אינו פסל של חג. הוא פסל של תוגה. הוא אינו קורא בעיתון צופה. הוא קורא בעיתון שהיה. הוא קורא בעיתון שאיננו. בעיתון שאינו צופה עוד. בעיתון שנתנו חרסים על עיניו".
לא רק על עיני הצופה.