לא צרכן של דמוקרטיה אלא אחד מיוצריה

יצחק מאיר 

  הרשות המקומית איננה אחותה הענייה של המדינה. היא אינה אזרח סוג ב', ג' או כל אות אחרת ובלבד שהיא אינה ראשונה במערכות המנהלות את חיינו. אמנם נכון, היא אינה מגייסת צבא, ולא פורשת מטריה אווירית על הארץ ולא יוצאת למלחמה ואם יש היא אינה עושה שלום. היא אינה פותחת נציגויות דיפלומטיות בחו"ל, ולא מנחה את שגרירינו כיצד להגן טוב יותר ויעיל יותר ומקובל יותר על הריבונות הישראלית ואיך לייצג את עמדותיה החיוניות.
לרשות המקומית אין פרלמנט העוקב מעקב צמוד אחר התנהלותה של הממשלה, ומחוקקת את החוקים על פיהם מוצבים שלטי המותר והאסור ברחובות חיינו. אבל היא הרשות בה בנוי ביתינו, ובביתינו מוצבת עריסתינו, וסמוך לו גני הילדים ובתי הספר בהם גדלים ילדינו, והמאפייה בה אנו קונים את לחמנו, והאולמות בהם אנו מאזינים למוזיקה או צופים בהצגות או שומעים הרצאות המרחיבות את דעתינו ומעשירות את נשמותינו. ברשות המקומית ישנם בתי הכנסת בהם אנו מוצאים פיסות שמים בסידור תפילותינו, ולא עלינו בתי העלמין בהם אנו משתטחים על קברי יקירינו, ואליהם יבואו ילדינו לזכור אותנו לאחר לכתנו.
הרשות המקומית היא הכפר, או העיר, אליה נרתק את עצם היותנו, לא פחות מאשר המדינה, אולי אף יותר מאשר אליה, ואשרי מי שזכה לחיות רוב ימיו בישוב אחד – אם צנוע ושלו אם הומה וסואן – ולראות עצמו כבן של מקום שזהותו התפתחה בו.
אינני בטוח שאכן אנו יודעים להעריך נכונה את ערכה של הרשות המקומית. ייתכן כי שיבת ציון הייתה שיבה אל ארץ מגלויות שהיו בעיקרן ערים וכפרים. אדם מוצא בערי ישראל רחובות על שם קהילות כגון רחוב קהילת קובנה, וכל הגיאוגרפיה של עיירות נידחות גלשה לתוך שמות הישיבות כגון פוניביץ', וחסידויות כגון צאנז אדם ידגיש בפני חברו את העובדה, שהוא יליד בגדד, איזמיר, ורשה, מרקש או סיגט – הרבה יותר מאשר היותו עיראקי, תורכי, פולני, מרוקאי או הונגרי. המודעות למקום בו עומד הבית צריכה עוד להבשיל כנראה.
עדיין אדם הוא קודם כל, וראשית לכל ובעיקר ישראלי. ארץ ישראל הייתה מהות ממשית, עתיקה, נחלת אבות, בנויה לתלפיות בתוך ספרי הקדש שלנו ובתוך מזמורי געגועינו. לא הייתה לא תל אביב, לא נתניה, לא הרצליה, לא דימונה ואפילו לא חיפה. מלבד ירושלים, צפת, טבריה וחברון – לא שרדה עיר של פעם, והערים הקיימות לא נבנו עדיין. המאבק הגדול של הדור הזה על קיומו הוא מאבק של לאום, ולא של עיר או של כפר. אולי משום כך יש למדינה בכורה גורפת על פני הרשות המקומית.
היה ראוי לחשוב על עידכון ערכין. היה ראוי לפתח חזון של רשות מקומית הבוטחת בחיוניותה וסומכת על בכורת שליחותה כישות המחוייבת להעניק לאזרח את המיטב האפשרי באיכויות חיי היום יום, בביטחונו האישי, בנגישותו לבריאות, לחינוך, לתרבות, לאסתטיקה ולאתיקה הבין אישית. ראוי להסתלק ממדיניות הרואה בתלות הרשות המקומית באוצר, גזברית המשק האדנותית, או במשרד הפנים, הרגולטור האנכרוניסטי של העיר או הכפר, אידיאל. הגיע הזמן, כפי שהכירו בכך השלטונות באירופה למשל, גם באיחוד וגם בכל מדינה ומדינה, שהסדר הנכון מייעץ להעניק לרשות המקומית מעמד התובע להתאים את המדיניות הלאומית לצרכי כפרו או עירו, מעמד של קובע מדיניות ארצית בנושאי איכות החיים בישוב המזוהה, השפעה, כוח, תקציבים. השלטון המקומי ראוי להיות מוסד שיש לו מעמד בתכנון אזורי, בפיזור נכון של משאבים, במניעת זליגת הנוער לאזורים שהיו למגנט ההזדמנויות הקורצות בחינוך בתעסוקה ובקידום האישי, כך שהאיזון מכוח התשומה של הרשויות המקומיות יקרין על האיזון הלאומי.
אפשר כמובן ללכת לבחירות המוניציפליות בלי כל אלה. אפשר להמשיך לראות ברשות המקומית את זירת הכוח הגדול של האינטרס הקטן המושך את גברתני השלטון להתמודד על שררה מקומית. אפשר. אך זאת תהיה המשכה של בגידה באזרח הנותן את קולו למי שיכיר בו כזכאי לכבוד, לשירותים אמינים, להפנמת האמת הפשוטה, שהוא מטרת המטרות של פעילות השלטון המקומי, ולעולם לא אמצעי.
אבל אפשר גם אחרת. מדינה מודרנית מאצילה מסמכויותיה לשלטון המקומי. מדינה מודרנית שואבת כוח מהחלשתה המושכלת והמדודה של שליטתה היא על חיי היום יום של אזרחיה. מדינה מודרנית מעניקה לאדם את המרכזיות לה הוא ראוי. היא משחררת אותו מאזיקוני הבירוקרטיה הממשלתית, ומרחיבה את מחוזות מעורבותו ואחריותו. היא עושה זאת באמצעות היותה מדינה של "פחות מדינה", ושל יותר מוקדי מעורבות אחראית. גם כמדינה דמוקרטית היא אינה רוצה באזרח שהוא צרכן של דמוקרטיה אלא באזרח שהוא אחד מיוצריה. הדרך המוליכה למחוז חפץ זה של המדינה המודרנית מתחילה בהעצמה של השלטון המקומי.
על האג'נדה הזאת ראוי ללכת לבחירות.