אין כל קושי לשכנע את הבריות כי דת ודמוקרטיה בישראל נמצאים במסלול של התנגשות מתמדת. במרחב השיח הפוליטי על ארץ ישראל נשמעים בהיר ורם דברי ראשי עם רבניים הקובעים כי החלטותיה של ממשלה נבחרת הן בלתי חוקיות בעליל, אם הן נוגדות את ההלכה הפסוקה ולשומרי מצוות אין מנוס אלא "לסרב פקודה".
רבנים ראשיים של המדינה וראשי ישיבות המחנכים את תלמידיהם לראות בשירות הצבאי אידיאל, ולא רק הכרח בל יגונה, נמנים עם דורשי בכורת ההלכה על החוק שחוקק הרוב הנבחר בכנסת. בכורה זאת אינה מזדמנת. היא אינה פוליטית. היא מהותית. היא אינה תלויה לא בזמן ולא במקום ולא בנסיבות. גם במדינת משאת הנפש של הציוני הדתי, גם במדינת ראשית צמיחת גאולתנו עליה "הורגנו כל היום", דמוקרטיה אינה הולכת אלא עד לגבול בו מוצב שלט "עצור" הלכי. רבנים אלה מסבירים את השתתפותם בתהליך הדמוקרטי המותנה בכך שהם טורחים מבפנים להגיע לשלטון בארץ, ואו אז לא תהיה עוד סתירה בין תורה לדמוקרטיה. אי אפשר להשיג רוב ציוני דתי בכנסת אלא באמצעות הטכניקה הדמוקרטית, ועל כן הדמוקרטיה חסרת הבכורה במהות, היא מרשם של בינתיים מומלץ, מפני שרק הוא מבטיח את ריסונה לאורך ימים על פי הלכה.
היהדות החרדית, האשכנזית והספרדית, אינה רואה בשיח על ארץ ישראל מה שהציונים רואים בו. אף על פי שבקרב ציבור מצביעיה נושאי ירושלים וההתנחלויות, שמעבר לקו הירוק שומרים, על טמפרטורה גבוהה, המוכנה גם להגיע לרתיחה, אין מנהיגותה התורנית מעורבת בהם בעוצמה המאפיינת את השורה. היא מתונה בדין ומאופקת ופרגמטית בנושאי חוץ וביטחון. בין כך ובין כך אין הנושאים האלה מסמנים את גבולות המאבק בין דת, על פי גדולי תורה, לבין דמוקרטיה מיסוד ההגות המערבית החילונית.
ההנהגה הפוליטית החרדית סרה למרותם של רבנים ומר"נים וראשי ישיבות הקודש בכירים ולא נבחרים, המהווים גופים סטטוטוריים, "אקסדמוקרטיים" הפוסקים בכל נושא ובכל עניין. הם לא במסלול התנגשות עם הדמוקרטיה. הם מתקיימים לצידה קיום של קווים מקבילים. המדינה מספקת צרכים לציבור משלמי המיסים. זה עיקר משמעותה. ה'מועצת' וה'מועצה' משגרים את נציגיהם לזירת ההתמודדות הסקטורלית על תקציבי חינוך, דיור ותעסוקה. מדינת ישראל היא מדינת אדמיניסטרציה בעיקרה. יש לה אחריות להקמת מערכת חינוך, אולם אין לה מעמד בנושאי ליבת החינוך. יש לה יוקרה מיוחדת מפני שהיא מדינת ארץ ישראל. אבל על עתידה של ארץ ישראל לא רוב תושביה ממונים אלא תופשי התורה מדור דור באמצעות הכהנים הגדולים שבימים האלה ובדור הזה.
לכאורה על כן, אין תורה ודמוקרטיה כאחת יכולות לצפות לבשורות טובות. בקרב הדתיים הלאומיים הם מתקיימים בצוותא על תנאי, שאין המדינה תובעת בכורה על ההלכה. בקרב החרדים הם שתי הוויות נפרדות שאינן יכולות כלל להיפגש. הדמוקרטיה כעובדה קיימת היא אינסטרומנטלית. לא יותר מזה, בוודאי לא למעלה מזה.
הלכאורה הזה אינו משקף את האמת כולה. הציוני הדתי, הצעיר במדים והבוגר המארג, המשק והאקדמיה, ברובו המכריע דחה את התביעה לכפור בכאב בדמוקרטיה ולקבל ביסורים את הסירוב. רבים בתוכו אימצו את שיח הסירוב והצטרפו לתכניו – הצטרפות של קהל מוחה. אולם גם מתוכם, בשעת מבחן, התייצב הרוב עם רוב הציונים הדתיים לצד הדמוקרטי. במצבים בהם היה ברור כי הענקת בכורה להלכה על פני המדינה אינה ענין לקתדרה אלא ענינו של המעשה היכול להביא בעקבותיו הרס המדינה, או עקירת הציונים הדתיים מתוך זירתה, הייתה בחירת הרוב בהירה. הוא בחר במדינה למורת רוח מוריו.
הדמוקרטיה הישראלית נפגעה מפני שהועמדה בספק, אבל במעמדם של מורי ההלכה הציוניים הדתיים שהשתמשו במונח החילוני 'דגל שחור מתנוסס על הפקודה הבלתי חוקית של הגירוש' חל כרסום, שהם אולי לא מודים בו אבל הוא אינו ניתן להסתרה או הכחשה. לא סרו למשמעתם. סרו לפקודת המדינה.
ניצחונה של הדמוקרטיה לא עבר בלא טראומה. היאוש מ"היה לא תהיה" בקרב הצעירים, וגילוי פניה של דמוקרטיה הכופה את החלטות הרוב בכוח, היו לתמהיל מסוכן שתסס בשולי המחנה והוליד גילויים מדאיגים של ניהילזם דתי, הדומים לגילויי ניהילזם בקרב מליוני המיואשים מהכפר הגלובלי, בו שולטים כוחות שוק אכזריים ומורי הערכים המוחלטים איבדו את בשורתם. המחנה הציוני הגדול אינו חובק את הצעירים האלה. הוא רואה בהם קורבן של מאבק שהוכרע לזכות הדמוקרטיה ומי שהתייצב מולה צריך היה לחזות אותו מראש ולמנוע אותו, וכשל.
חשוב ומשמעותי פי כמה הוא אי השקט האינטלקטואלי המטלטל את הדור הצעיר המעורה והמעורב, שעולה מתוך מסלולי ההתנקשות בין דת לדמוקרטיה שהותוו שנים במופשט ונתפוצצו עם ההינתקות בממש. נכתבת סיפרות המחפשת לגלות זהות שנתברר שלא ניתן להכתיבה. נוצרת דרמה, קולנוע, אמנות, תרבות המשחקת במרחב הדמוקרטי שאינה מבקשת לכבוש – אלא דורשת להיות נוכחת. המונולוג הרבני מפנה את מקומו לדיאלוג, והדיאלוג למולטילוג (מגה-שיח) והדור הצעיר הדתי הופך לחלק מהנהגה שאין לה יחידים מזוהים אלא רשת. הדמוקרטיה החדשה צומחת שם ועמה צומחים גם הצעירים והצעירות הדתיים. הם לא נטמעים. הם שותפים. הרשת כולה על כל חבריה וחברותיה הופכת להנהגה. זאת תקווה גדולה. זאת דמוקרטיה במיטבה אפילו היא חדשה, אפילו אין יודעים עדיין איך לעכלה.
גם בקרב היהדות החרדית אין הלכאורה של קווים מקבילים כל האמת כולה. הכלכלה האלמנטרית, של לחם ועבודה נכנסה לזירה ומטלטלת שם מוסכמות. הנשים שנאלצו להסתפק בלהתפרנס חייבות עתה גם להתמקצע בכלל ואקדמית בפרט. רבים מן הגברים הולכים לצמתים של עבודה. מדיניות האוצר הביאה אותם לשם והתלות שלהם ברועיהם הרוחניים אף על פי שהם לא מערערים עליה בפה, נחלשת והולכת למעשה ופתחים, צרים עדיין ככל שיהיו, אל הזירה הדמוקרטית נפתחים. המעורבות בשלטון הלאומי והמוניציפלי מאיצה תהליכים של נכונות לשאת באחריות לכלל ואחריות מעודדת מעורבות ומעורבות היא דמוקרטיה.
התהליכים ברורים. בקרב הציונים הדתיים באורח מודגש, בקרב החרדים בדגש שעודנו דגש קל. הוויית המדינה, הלכה למעשה, היא הוויה דמוקרטית סוחפת.