להחזיר את השיטור למשטרה

יעקב גרוסמן 

  אי אכיפת החוק היא בנפשנו. אי אכיפת החוק פירושה: פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. או, אם תרצו, מתן הכשר ל"איש הישר בעיניו יעשה".
כיצד הגענו למצב שבו נושא אי-אכיפת החוק הפך, למעשה, להיות כמעט מובן ומקובל בחברתנו?

אזכיר, ברשותכם, מעט היסטוריה: משטרת ישראל היא היורשת של המשטרה הבריטית. בשנת 1922 החילו הבריטים את "פקודת המשטרה", כחלק מהחקיקה בארץ ישראל, ומכוחה של פקודה זו פעלה המשטרה המנדטורית.
חשוב להדגיש שני דברים לשלילה:
1. המשטרה הבריטית, כדבר המובן מאליו, הייתה זרועו של שלטון זר. בראש ובראשונה היא נועדה להשליט סדר ומרות על "הנייטיבס", היהודים והערבים, שחיו בפלסטינה דאז.
2. נקודת המוצא של המשטרה הבריטית הייתה טובת שלטון הזר וקידום האינטרסים שלו. לכן, ברור שזו לא הייתה משטרה בעלת ראייה דמוקרטית-שירותית.

חרף אלה, ראוי לזכור שהמשטרה של אז הביאה עמה, באופן טבעי, את רוב העקרונות של השיטור הבריטי המסורתי, כפי שאלה התקיימו בארץ מוצאו. קרוב לודאי שזה היה שיטור לגמרי לא רע.

השבר הארגוני
השבר הארגוני הגדול, במשטרת ישראל התרחש, לדעתי, בשנת 1975. עקב גל פיגועי טרור קשים, החליטה הממשלה להטיל את האחריות לביטחון הפנים על משטרת ישראל.
למרבה הצער, במקביל להחלטת הממשלה לא נעשה מאומה כדי להעניק למשטרה את הכלים ליישומה: לא הוקצו לה אמצעים, הכשרה ואפילו לא כוח אדם נוסף. למעשה, התקבלה החלטה ריקה מתוכן שלא שינתה מאומה.

מה בכל זאת נעשה?
• הוקם המשמר האזרחי. הרעיון הוא חיובי ביסודו (אני עצמי מתנדב במשא"ז במקום מגורי). אולם, אם בוחנים את הדברים לעומקם, קשה שלא להגיע למסקנה שזו הייתה ראשיתו של תהליך התנערות המדינה מאחריותה. (בהמשך אעמוד, בקצרה, על "הפרטת השיטור").
• במקביל הוחל לגייס, ראוי לומר גיוס מסיבי, של קציני צה"ל למשטרה.

צריך להכיר את הרקע למהלך. המפכ"ל דאז, שאול רוזוליו ז"ל, הנהיג "גיוס רב שכבתי" (גר"ש), שבמסגרתו גויסו למשטרה אקדמאים, בעיקר משפטנים צעירים, בדרגות קצונה זוטרות. זה היה מהפך אירגוני מהותי, שעם השנים הוכיח עצמו כמוצלח מאוד: המשפטנים הצעירים תרמו מניסיונם המקצועי למערך החקירות והתביעה של משטרת ישראל, ולאחר שצברו נסיון בשיטור מקצתם היו לעמוד השדרה של מערך החקירות, בכל הרמות.

למרבה הצער, עם קבלת האחריות לביטחון הפנים, הוחלט לסטות מתכליתו המקורית של הגיוס הרב-שכבתי. הוא הורחב לאין שעור, ובמסגרתו גויסו למשטרת ישראל מאות קצינים מצה"ל. כל קצין שגוייס למשטרה זכה, באותה הזדמנות, גם לקידום בדרגה (סרן הפך להיות רב- פקד), כך שהמשטרה הפכה אטרקטיבית מאוד לקציני צבא רבים.

כמובן שאני האחרון שיטיל דופי בקציני צה"ל. אולם טענתי כבר אז, ואני מוסיף לטעון ביתר שאת, כי קצין בצה"ל איננו שוטר. החוויה המעצבת ותפיסת העולם של קצין צבא, מלכתחילה, חסרת אופי "אזרחי". הוא חושב, מדבר ופועל "צה"לית". רוב קציני הצבא שהכרתי לא היו ערוכים להבחנה המהותית שבין שיטור לבין מלחמה באויב. וחשוב להדגיש שהמשטרה אינה נלחמת באויב. המשטרה עוסקת באכיפת החוק.

לצערנו הרב, הטרור לא נבלם. לכן, בתהליך טבעי, כמעט כל משאביה הארגוניים של משטרת ישראל הופנו מאז 1975 למלחמה בטרור: כוח האדם, הציוד, מערכת ההדרכה וההכשרה ועוד.
ביטחון הפנים הפך למשימת השיטור המועדפת בכל הרמות.
ספק אם קיימת בעולם הנאור משטרה המסוגלת לשאת בנטל הכפול הזה - לוחמה בטרור ושיטור - בהצלחה. לדעתי, הדבר פשוט בלתי אפשרי.
במשטרת ישראל התחולל, איפוא, מהפך בתרבות הארגונית. המשטרה הפכה מ"CIVIL SERVICE", כפי שהוא מוכר לנו במערב אירופה, בריטניה וארה"ב, ל"משטרת ביטחון". היו שכינו אותה מאז, בקורטוב של לעג, "צה"ל ב'". ואכן, פתאום התחלנו לראות על חולצותיהם של קציני משטרה, שעד אז היו צנועות למראה, שפע סמלים ואותות – כולם מייצגים תחנות בשירותו הצבאי של הנושא אותם על חזהו בגאווה. גילוי מעניין לתופעה אני מוצא במקרה הידוע של קצין בכיר, שלא גוייס מצה"ל, שבמשך שנים ענד על מדיו כנפי צניחה – למרות שלא שירת בצנחנים.
בגל הביקורת וקיתונות הלעג, בקרב השוטרים והקצינים, מעטים בלבד נתנו דעתם למשמעות הארגונית של מעשהו. דומני שלא אחטא לאמת, אם אומר שאותו קצין זיהה היטב את המגמה המובילה, וכל שביקש היה להשתלב בה - בכל מחיר...

הזנחת השיטור
כתוצאה מהמהפך הארגוני הזה, לטעמי - השבר הגדול, הוזנח כמעט לחלוטין נושא השיטור: חקירות, סיור ותנועה. הנפגע העיקרי מהזנחה זו היה, כמובן, אגף החקירות (בשמו דאז: אח"ק). מאגף מרכזי , שהיה עמוד התווך במשטרה כל שנותיה, הוא הפך לאגף שאנשיו איבדו לחלוטין את גאוות היחידה. אח"ק הפסיק להיות אטרקטיבי, בתוך הארגון עצמו, עד כדי כך שקצינים טובים שאפו לעבור ממנו לאג"מ (אגף המבצעים), שתפס את המקום המרכזי והבטיח להם מעמד, קידום ויוקרה.
שחיקת מעמדו של אח"ק, גרמה לכך שכיום אין למעשה, במשטרת ישראל מערך חקירות מקצועי, מסודר ויעיל הנותן שירות יעיל לאזרח. אמנם נותרו "שמורות טבע" בודדות: היחידות הארציות וחוקרים מסורים פה ושם בתחנות וביחידות המרכזיות. אבל, ככלל, השירות לאזרח מאופיין בהיותו אקראי לחלוטין.
האזרח אינו יודע מה מצפה לו בבואו לתחנת המשטרה כדי לשטוח את תלונתו. הוא יזכה לקבל שירות סביר בתחנה פלונית ושירות לקוי (או התעלמות גמורה) בתחנה אלמונית. למרבה הצער, האפשרות השנייה היא הנפוצה יותר.
במצב זה, ישנם אזרחים המעדיפים שלא לפנות למשטרה כלל. רובם "סופגים" את הפגיעה שנגרמה להם או לרכושם, אחרים מחפשים פתרונות שמוטב לא להרחיב עליהם את הדיבור וישנם הנעזרים בשירותיו של עורך דין בהגשת תלונה במשטרה. משל למה הדבר דומה? לחולה המביא עימו, כשהוא פונה למרפאת קופת-חולים המקומית, את רופאו הפרטי!

תוצאות החולאים הקשים שמניתי ברורות ופרוסות בשטח:
• האזרח אינו מקבל את שירותי השיטור המגיעים לו.
• העבריינים זיהו, כמובן, את המצב (אם תרצו, זיהו "הזדמנות עסקית"...). הם מרימים ראש ועושים כטוב בעיניהם, בידיעה ברורה שכמעט ולא נשקפת להם סכנה מצד הגורם שאמור לאכוף את החוק.

התוצאה הכול כך צפויה היא, שהפשיעה - בכל התחומים ובכל הרמות - התרחבה והעמיקה.

להמחשת דבריי אביא נתונים, אותם מסר ראש אגף החקירות במשטרת ישראל, ניצב יוחנן דנינו, בכנס לשכת עורכי הדין באילת, לפני כחודשיים. בשנת 2007 בוצעו בישראל 130 אלף עבירות רכוש. מתוכם ארבעים וחמש אלף התפרצויות ושלושים אלף גניבות רכב. כלומר, בממוצע בוצעו 123 התפרצויות ו-82 גניבות כלי רכב בכל יום ויום. הנתון המדאיג הוא, שהחשיפה בעבירות אלו הגיעה ל- שבעה אחוזים בלבד. במלים פשוטות: מתוך 130 אלף עבירות רכוש רק 9,100 תיקים מוגדרים גלויים. ניצב דנינו ציין כי רק נגד אחד מתוך מאה עבריינים-חשודים מוגש כתב-אישום.

כפי שהסברתי כבר, התגובה לא איחרה לבוא: בחלל שנוצר עקב אי-אכיפת החוק, פורחים שירותי השיטור הפרטי. החל בחברות אבטחה וחוקרים פרטיים, שתחום עיסוקם הלגיטימי מוסדר בחוק ובתקנות, וכלה ב"מוציאים לפועל" וגובי חובות למיניהם, שעל שיטותיהם מוטב שלא להרחיב את הדיבור.

חוק "שי דרומי" – סימפטום המצביע על המחלה
במקום לפעול לשינוי המצב במשטרה ולחזק אותה, החליטו חברי כנסת מסוימים שמוטב להעמיק את תהליך "ההפרטה" של שירותי השיטור, ולהפקיד אותם - הלכה למעשה - בידיו של כל אזרח.
בטענה שברצונם לחזק את יכולתם של האזרחים (האזרחים – לא השוטרים!) להתמודד עם גל הפריצות והגניבות, הציעו חברי הכנסת הללו את החוק המכונה "חוק שי דרומי". חוק המסתמך על מקרהו של חקלאי בדרום הארץ, שהרג ביריות גנב שפרץ לחוותו. החוק המוצע מעניק פטור (כמעט מוחלט) מאחריות פלילית לאזרחים שיירו ויהרגו גנבים הפורצים לבתיהם, עסקיהם או משקיהם - אף אם היורה לא נחשף לסכנה מוחשית ואף אם תגובתו לא הייתה סבירה ונחוצה בנסיבות המקרה.

אני שולל מכל וכל את החוק הפופוליסטי הזה, שהתקבל בינתיים -למרבה הצער- במליאת הכנסת.
החוק הפסול הזה מיותר מלכתחילה, משום שהחוק הקיים (חוק העונשין, תשל"ז-1977) מסדיר היטב את סוגיות ההגנה העצמית. אין שום צורך בחוק שהתקבל, המעניק לאזרח סמכות רחבה בהרבה מזו שיש לשוטר, כשמדובר בהפעלת כוח קטלני.
לשם המחשה: פקודות המטה הארצי של המשטרה, שעניינן שימוש בנשק לצורך מילוי התפקיד, משלבות ומאזנות היטב בין הצורך המבצעי ללשון החוק, הפסיקה ועקרונות מוסר יסודיים. הפקודה המחייבת במשטרה, קובעת את הכלל, לפיו השימוש בנשק לצורך מילוי תפקיד ייעשה כמוצא אחרון, ורק בנסיבות שקיים בהן יחס הגיוני בין הסכנה העולה ממנו לבין התוצאה שמבקשים למנוע.
צריך לזכור שרוב הפורצים אינם חמושים. אין ספק שפגיעתם בנו רעה. אבל ראוי לזכור שהם פורצים אלינו "רק" כדי לגנוב. בעקבות קבלת החוק (אם חלילה יתקבל) הפורצים יתחילו לשאת נשק חם. חילופי אש, בשטחים עירוניים וחקלאיים כאחד, יהפכו, חלילה, לדבר שבשיגרה. יהיו גם מי שייפגעו בשגגה, ולא רק מקרב העבריינים. ואז? שישו ושמחו במדינת היהודים...

הפתרונות
אתה שואל אותי מה ניתן לעשות. יש לי מספר רעיונות, אבל אני חייב לומר לך, מראש, שאין שום סיכוי בעולם שיבצעו את תוכניתי, או אפילו יתחילו לבחון אותה ברצינות, משום שהיא כרוכה ביותר מדי זעזועים ארגוניים, ולא רק במשטרה.

לדעתי יש להקים מנהלת ביטחון פנים, במשרד הביטחון, שבתוכה יהיו שתי זרועות, או אגפים:

1. אגף לביטחון פנים, שיכלול את מג"ב, משא"ז ומערך החבלה של משטרת ישראל.

2. אגף לשעת חרום: אגף פיקוד העורף הקיים ייקרא האגף לשעת חרום (או: האגף לשירותי חירום). הוא יכלול בתוכו את מד"א, כיבוי אש, מל"ח ופס"ח.

משטרת ישראל תעסוק אך ורק בנושאי שיטור: סיור, חקירות ותנועה.

השירות באגף החקירות יהפוך למקצוע ייעודי, ייחודי ויוקרתי. ניתן להשיג זאת, בתהליך של שנים אחדות באמצעות מערך גיוס, הכשרה, לימודים מתקדמים ומבחנים מקצועיים מחייבים כתנאי לקידום המקצועי.

כדי לבצע תוכנית רדיקאלית זו יש צורך לחשוב על מינויים, בעתיד, של מפכ"לים בעלי רקע אזרחי. אין לפסול מינויו של מפכ"ל מחוץ למערכת הקיימת, ובתנאי שיבוא מרקע אזרחי מובהק.

רשם : ברוך מאירי