התקשורת כעורק חיים של הדמוקרטיה

פרופ' יחיאל לימור 

  כמה קל לתקוף את התקשורת. ראית ידיעה לא לגמרי מדויקת בעיתון או באינטרנט? – כל התקשורת, כמובן, מסלפת ומסולפת. קראת מאמר שלא היה לרוחך? – התקשורת, כמובן, אשמה בכך שהיא נותנת במה לדעות פסולות. שמעת מישהו משמיע דעה הזויה-למחצה באחת מתכניות הרדיו? – זה ברור, התקשורת מעוותת/מסולפת/שמאלנית/ימנית (מחק את המיותר).

אז, בקיצור, בואו ונחסל את התקשורת. נטיל עליה מגבלות וצנזורה. נמנע ממנה לפרסם כל דבר שאיננו נכון, איננו מדויק, פוגע בביטחון המדינה, או בפשטות: מרגיז.

הטקסט הזה מוכר כמעט לכל אחד. אבל, למה בדיוק מתכוונים במונח "תקשורת", ואילו מגבלות בדיוק רוצים להטיל עליה?

תחילה, כמה עובדות. במדינת ישראל של שנת 2009 רואים אור כ-20 עיתונים יומיים, המייצגים קצוות שונים של הקשת הפוליטית, החברתית והכלכלית. בצידם מופיעים ברחבי הארץ עשרות שבועונים וירחונים, כאלף כתבי-עת בשפות שונות וכ-350 מקומונים. הטלוויזיה מציעה לנו שלושה ערוצים ארציים, ומאות ערוצי-גומחה או ערוצים מיובאים, והרדיו משדר ביותר ממאה תחנות – ארציות, אזוריות, לימודיות ופיראטיות. ועוד לא הזכרנו את האינטרנט, הפורש בפני הגולשים אינספור מסלולי-מידע – מודפסים, קוליים וחזותיים.

וכאשר יש היצף כזה של ערוצי תקשורת, למי בדיוק מתכוונים כאשר מדברים על "התקשורת"? – על עמודי החדשות בעיתונים היומיים, שמשקלם היחסי מול עמודי הרכילות ו"סיפורי הצבע" מצטמצם והולך? על מהדורות החדשות הדלות בטלוויזיה, או על טלנובלות, על תכניות הריאליטי, על ערוצי הספורט ואפילו על ערוץ האופנה? על יומני החדשות ותכניות האקטואליה המעטות ברדיו, או על שפעת ערוצי המוסיקה הפועלים 24 שעות ביממה?

בקיצור: כולם נחשפים לתקשורת - קוראים עיתונים, מאזינים לרדיו, צופים בטלוויזיה, גולשים באינטרנט – ושונאים אותה. די בפיסת מידע שגוי, בדעה שמישהו לא מסכים אותה – וכל התקשורת אשמה. אם קוראים בעיתון ידיעה שלא מסכימים אתה, לא הכותב והעיתון אשמים - אלא כל התקשורת. אם שומעים דעה הזויה באחת מתכניות-המלל ברדיו – התקשורת כולה לא בסדר. אין סתם ידיעה בעיתון, אין תכנית רדיו מזוהה בשמה ובזהות המגישים, אין רק פריט מידע מסוים או תגובית פרטנית באינטרנט. יש רק "התקשורת". מין מילה כללית כזו, טעונה מאוד מבחינה רגשית.

התקשורת בישראל לא יותר רעה מאחיותיה בעולם. היא אפילו טובה מזו שקיימת במדינות רבות. הביקורת עליה לא נולדה היום. היא קיימת, בישראל כמו במדינות אחרות, בעיקר בגלל הפחד הכמו-מיסטי מכוחם הכול-יכול של אמצעי תקשורת ההמונים. לאמצעי התקשורת יש השפעות רבות ומגוונות. אחדות חזקות ואחרות חלשות, מקצתן קצרות-טווח ומקצתן ארוכות-טווח, חלקן פועל רק על קהלים מסוימים ובנסיבות מסוימות ואחרות פועלות על קהלים אחרים ובנסיבות שונות לחלוטין. בהיעדר חינוך לצריכה תקשורתית נבונה, ללא הבנה אמיתית של כוחם של אמצעי התקשורת – ובעיקר של המגבלות שלהם – מעמיק הפחד מפני "התקשורת".

והפחד הזה, ששורשיו נטועים עמוק בקרב רבדים רחבים של הציבור, מלבה את הביקורת נגד אמצעי התקשורת ואת הקריאות בנוסח, "העם נגד תקשורת עוינת". הפחד הזה גם מלבה את הרוח הגבית, שמעודדת מחוקקים – בישראל, כמו במדינות אחרות – להציע הצעות-חוק שתכליתן היא להגביל את אמצעי התקשורת. למחוקקים, שכולם רוצים, כמובן, רק הרבה-הרבה תקשורת מפרגנת – יש לעתים קרובות אצבע קלה מדי על הדק החקיקה.

אמצעי התקשורת הם עורק חיוני במרקם החיים הדמוקרטיים. לאזרח הקטן במדינה הדמוקרטית יש זכות-חובה חשובה: להצביע. וכדי לקיים את הזכות הזו חייבים האזרחים להיות מצוידים במטענים רחבים של מידע. אמצעי התקשורת הם אלו האוספים את המידע ומפיצים אותו, ובכך מאפשרים לאזרחים לדעת מה קורה סביבם ולהבין זאת. כל פגיעה באמצעי התקשורת – ואין צורך לשוב ולהזכיר זאת – פירושה פגיעה בעורקי המידע והפרשנות, כמו גם פגיעה בשוק החופשי של הדעות והרעיונות.

מצד שני, צריך לזכור: אמצעי התקשורת הם, בראש ובראשונה, עסקים פרטיים. העיתונות נולדה מראשיתה כעסק פרטי, וגם בארה"ב, שהיא מולדת הרדיו והטלוויזיה, נולדו אמצעי התקשורת האלקטרוניים כעסקים פרטיים, שכל תכליתם להניב רווחים לבעליהם. גם ערוצי האינטרנט אינם אלא עסקים פרטיים.

עסקים פרטיים
מה משמעות הקביעה הזו שאמצעי התקשורת הם עסקים פרטיים? – התשובה היא כפולה:
האחת, הגבלות רבות וקשות על אמצעי התקשורת עלולות לפגוע בחוסנם הכלכלי. מי יציל את "הארץ" או את "מעריב" אם אלו יעמדו בפני פשיטת רגל? מי ייחלץ לעזרת ערוץ 10 וחברת החדשות שלו, אם בעליו יסרבו להפסיד כספים? האם הממשלה תהיה זו שתזרים להם כספים, כפי שעושה ממשלת ארה"ב המסייעת לתעשיית הרכב השקועה בבוץ פיננסי? לא צריך להתאמץ. התשובה פשוטה. אמצעי התקשורת הללו יקרסו – כפי שכבר קורה היום בארה"ב ובמדינות אחרות – מבלי שמישהו נחלץ לעזרתם.

השנייה, דווקא משום שאמצעי תקשורת רבים, מודפסים ואלקטרוניים, ניצבים כיום בפני משבר ועתידם של רבים מהם לוט בערפל, יש חשיבות לשמר, לשקם ולבסס את השידור הציבורי – בטלוויזיה וברדיו. הישרדות איננה רק השם של תכנית טלוויזיה, אלא מציאות שעימה מתמודדים כיום אמצעי התקשורת. במלחמת הקיום הזו הם נוטשים את משימות הדיווח והפרשנות לטובת הרייטינג ותוכניות הבידור והריאליטי. השידור הציבורי הוא, לפיכך, התקווה הכמעט-אחרונה שאמצעי התקשורת ימשיכו למלא את התפקיד הקלאסי של כלב השמירה של הדמוקרטיה.