עזרם לא יבוא מההרים

יוסי שריד 

  חינוך לדמוקרטיה השתתפותית הוא אחד הנושאים, שלא צריך ללמד – אלא צריך לעשות. זאת בניגוד, לדוגמה, השיעורים בגיאוגרפיה, בהם התלמידים אינם יכולים לבקר ולראות מקרוב, את הארצות עליהן הם לומדים. אלא אם כן, אתה אהוד אולמרט...
דמוקרטיה השתתפותית היא מסוג הדברים, שצריך לחיות אותה. בראש וראשונה בין כותלי בית הספר. בית ספר הוא בבת עינה של כל קהילה. היא חייבת לגלות מעורבות יום יומית, כדי שהמורים וההנהלה לא יסתפקו אך ורק בלימודי תיאוריה, אלא בעיקר גם במעשים.

אין דבר טוב יותר מאשר עשייה.
אני לא בא כאן לחדש. הדברים ידועים היטב בכל רחבי העולם. בתי הספר רבים בכל העולם הבינו, מה שאצלנו מתקשים להבין, שעזרם לא יבוא מההרים: לא מוושינגטון, לא מפריז, לא מלונדון ואפילו לא מירושלים. אם הם לא יטיבו לפעול, בכוחות עצמם, בנושא דמוקרטיה השתתפותית, שום "עזרה ממהרים" לא תבוא אליהם...
הם, בתי הספר, יודעים טוב מאחרים – מה טוב להם.

מי שחפץ ליצוק תוכן בבית הספר, כפי שציינתי קודם לכן, זוהי הקהילה בה קיים בית הספר. היא אינה יכולה להשאיר הכול בידי המורים והמנהלים. מבחינת "הם יחשבו, הם יחליטו והם יבצעו".
קהילה הנוהגת כך הופכת, בהדרגה, לחברה טפילית. קהילה שתנהג כך מערכת החינוך בתוכה תמשיך לשקוע.
לצערי הרב, הדברים שציינתי – הם צילום תמונה של מה שקורה בארץ. הקהילה אינה משקיעה מספיק בבתי הספר. בתי הספר אינם משקיעים ואינם מסוגלים לעשות הכול בכוחות עצמם.

משרד החינוך? בישראל, לצערי הרב, אין משרד חינוך. מי שמכתיב מה לומדים, כמה לומדים – זה למעשה משרד האוצר. משרד החינוך מהווה מעין צינור אשר דרכו מועברים התקציבים לפעולות השונות.
כדי לשנות את המצב יש צורך בחריש עמוק. בראש וראשונה בתפישה של קברניטי המדינה.
כדאי להזכיר את מה שכתבתי, בעיתון הארץ, בעיצומה של שביתת המורים: "יזכור כל מורה במצוקתו את אשר עשה לו אולמרט, תזכור כל מורה את אשר עשה לה ברק. ייזכרו גם אנשי האוצר, שעכשיו יכולים להתמסר לעבודתם באין מפריע, משנפטרו סוף סוף מירון זליכה".
ובאמת מאז דבר לא השתנה. אם רוצים לשנות דברים במערכת החינוך, חייבים לשנות –בראש וראשונה- מדיניות. אולמרט התפטר. עתה לא נותר לנו אלא לראות כיצד תנהג הממשלה בראשותה של ציפי לבני, בתחום החשוב הזה – תחום החינוך.