|
נראה שיש קושי עמוק ובסיסי בקיום שלטון יציב במסגרת מדינה יהודית ודמוקרטית. צורה זו של המשטר מעצימה את המתח המהותי שבין רצון העם, המשתקף בהחלטות נבחרי הציבור, לבין עמדות חכמי התורה, המבטאים את עקרונותיהם הקבועים של ההלכה והתורה.
המתח הוא מהותי, שכן הוא אינו נובע מבעיה הלכתית פורמאלית בלבד ולא מן הקושי להכיר בתוקפן המחייב של חקיקת הכנסת והחלטות הממשלה; הוא נובע מעצם התחרות בין הציבור הדתי ומנהיגיו הרוחניים לבין הציבור החילוני ומנהיגותו הפוליטית על עיצוב אופייה של המדינה ושל החיים הציבוריים בה. זהו הרקע לקונפליקטים אופייניים בישראל, דוגמת סוגיית מיהו יהודי — סוגיה שבה העמדה התורנית קובעת את גבולותיה של הזהות היהודית על פי פרמטרים הלכתיים. מנגד מתייצבים גורמים חילוניים או מסורתיים-ציוניים, והם סוברים שהפרמטרים לכך צריכים להיות לאומיים. דוגמה אחרת היא הסערה הציבורית המתעוררת מעת לעת סביב פסקי הלכה הקובעים לאילו פקודות צה"ליות אסור לחיילים לציית ואילו החלטות בענייני מלחמה ושלום אסור לממשלה להחליט.
עקירתם של יישובים יהודיים מעל אדמתם ביהודה, בשומרון ובעזה, אחרי שנים רבות של אישור מצד מוסדות המדינה, נראית בעיני חלק גדול של הציבור כהכרעה מדינית עקרונית שהממשלה והכנסת רשאיות וחייבות לקבל באופן עצמאי (גם אם חלקים בציבור רואים בהן החלטות שגויות), מפני שמדובר בקביעת קווי ההגנה של המדינה — כלומר, של כלל אזרחי ישראל — גבולות שעליהם צה"ל חייב להגן. עם זאת הציבור ביהודה, בשומרון ובעזה ותומכיו רואים בהחלטה זו פגיעה אנושה בזכויות היסוד של המתיישבים בצד עברה חמורה על מצוות יישוב ארץ ישראל.
אלו דוגמאות למתח העמוק והמהותי שבין כוח המלכות לבין כוח הכהונה במציאות ימינו.
יש לזכור, שמאז ומעולם התקיימו המלכות והכהונה במתח מתמיד, מתוך שהאחת מנסה להשתלט על חברתה ולנגוס בתחומה, ובלא שתשרור ביניהן הרמוניה. כך, למשל, בראשית ימי המדינה הוביל דוד בן-גוריון מהלך שהתפרש בעיני תומכיו ומתנגדיו כאחד כהשתלטות ה'ממלכתיות' הישראלית על כל הכוחות האחרים בחברה: מוסד הנשיאות הפך לסמל; מן ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ניטלה הסמכות לקבוע מהלכים; הרבנות הראשית, בתי הדין הרבניים ואפילו הישיבות נעשו סמוכים על שולחן המדינה ותלויים בה בכל — כל זה ברוח נטייתו של בן-גוריון לשלול כל דואליות שלטונית.
פטור גיוס לצה"ל
המאבק החרדי על עצמאות הישיבות ועל הפטור מחובת הגיוס לצה"ל נבע בדיוק מן החשש מפני היטמעות ב'כור ההיתוך' הישראלי שניסה בן-גוריון ליצור, בפרט בצה"ל, מתוך איבוד הייחודיות של החיים הדתיים. לבסוף, בהכרעה היסטורית, החליט בן-גוריון לשמר את עצמאות החרדים ולהותירם מחוץ לכור ההיתוך, ועל כך זכה לשבחים רבים מן המנהיגות החרדית.
כשם שמלאכת כור ההיתוך הצליחה באופן חלקי בלבד, והחברה הישראלית עודנה רב-תרבותית, כך גם שמירת העצמאות התורנית-חרדית בארץ ישראל לא הצליחה במלואה. מחד גיסא גוברת והולכת התלות החרדית בתקציבי המדינה, ומאידך גיסא מתעצם רצונם של הציבור החרדי ומנהיגיו להשפיע על חיי הציבור בישראל ולהביא להשלטת התורה על המדינה באמצעות פסקי הלכה ומהלכים פוליטיים; מעין ניסיונות השתלטות ה'כהונה' הרבנית על ה'ממלכתיות' הישראלית. תהליך זה מתרחש בעת ובעונה אחת, ואף ביתר שאת בציבור הדתי-לאומי, שמנהיגיו התורניים מבקשים מפעם לפעם ליצור הגמוניה תורנית-אמונית שתוביל את המדינה.
כך נוצר מצב שבו בראשית ימיה של המדינה טעמנו ממגמת השתלטות השלטון על המוקדים הדתיים בעם, דוגמת ימי בית ראשון (תקופה שבן-גוריון ראה בה מופת תנ"כי לממלכתיות ישראלית מתחדשת), ובשנים האחרונות צומחת מגמה 'דתית-כוהנית' ברוח ימי בית שני. הדבר מעורר את החשש המעיק שמא הציבור בישראל מבקש בלא יודעין לחזור על טעויותיו ההיסטוריות, שאת סופן המר אנו כבר יודעים...
רעיון זכויות האדם
ישנם רעיונות ועקרונות הנחשבים כיום למובנים מאליהם, ואף עומדים כנכסי צאן ברזל של ההגות הדמוקרטית והליברלית. לאמתו של דבר, שורשיהם של רבים מן הרעיונות והעקרונות הללו משוקעים עמוק בתורת ישראל, והם פותחו ושוכללו בידי יהודים ובידי חכמי אומות העולם במשך דורות.
כזה הוא הרעיון של 'זכויות האדם'. זכותו של היחיד לפני המשטר — לחיים, לחירות ולכבוד — כמעט שלא הוכרה בעת העתיקה, שבה יכול היה השליט (או השליטים) לכפות על הנתינים אורח חיים מסוים, לרבות השתתפות בטקסים אליליים. לעומת זאת בישראל רווחו כבר מראשית דרכו רעיונות יסוד כמו 'צלם א-לוהים' הטבוע בכל אדם מעצם בריאתו, הרעיון שעל פיו כל בני האדם שווים לפני בוראם, וכמובן רעיון החירות של עם ישראל, אשר יצא ממצרים מבית עבדים. אי-אפשר גם שלא להיזכר בעמידתו הגאה והנחושה של נבות היזרעאלי בפני אחאב מלך ישראל.
רעיונות אלו עמדו ביסוד ההגות הליברלית-דמוקרטית, אשר העמידה בראש מעייניה את חירות הפרט. אולם דווקא העובדה שההגות המערבית אימצה עקרונות אלו גרמה לרבים מקרב שלומי אמוני ישראל להתנכר אליהם. הללו החלו לזהות את גישת התורה עם משטר תֵאוקרטי, ולחלופין עם מונרכייה אבסולוטית, אף על פי שמשטרים מעין אלה מגלמים במקרא דווקא את הדגם השלילי של 'מלכות האדם' — זו הלוקה בגאווה וברום לבב ודוחקת את מקומה של 'מלכות שמים'.
דווקא ברעיון חירות הפרט יש לראות מפתח אפשרי לחיים הרמוניים של דתיים וחילונים במדינת ישראל. במדינה המקפידה על חירויות אזרחיה אי-אפשר לכפות על אדם לחלל שבת, לאכול טרפה או להשתתף בטקס הנוגד את אמונתו. רעיונות אלה הם המגן של האדם הדתי מפני ניסיונות לכפייה אנטי-דתית.
אמנם יכול אדם לטעון כי בשם רעיון חירות הפרט נמנעת הנחלת עמדות דתיות לאזרחים מסורתיים וחילונים מכוח המדינה, ומכאן קצרה הדרך לכאורה לראיית רעיון זה ויישומיו כמנוגדים לרוח התורה. אלא שדברים אלה אינם מדויקים. רעיון חירות הפרט מוֹנע, ובצדק, את גיוס כוח הכפייה של המדינה ומוסדותיה לשם הפצת האמונה וההלכה. אכן, גם על פי ההלכה עצמה, בימינו חייב כוח ההשפעה הדתית להישאר בתחומים האישי והקהילתי, לכל הפחות כל עוד אנו נעדרים נביא, מלך משיח וסנהדרין.
המונח 'מדינה יהודית ודמוקרטית' שנקבע בחוקי היסוד מבטא היטב את המערכת הכפולה של כוחות השלטון בישראל וגם את מקור הסמכות הכפול, על פי מקורות המחשבה היהודית, וכפי שראינו — רעיון זה מעוגן היטב. בפשרה פוליטית זו מקופלים יסוד תורני ואמת היסטורית עמוקה. אי-אפשר להתמודד כראוי עם בעיות דת ומדינה במדינת ישראל על בסיס של תפיסה מעגלית חד-מוקדית, בין שבמרכזה ניצב האדם ובין שבמרכזה ניצב הקדוש ברוך הוא (שמעגליות כזאת יש בה משום צמצום הא-ל והגדרתו, בדרך פסולה). דרוש מודל מורכב יותר ועמוק יותר, שיש בו מן הדיאלקטיות המבוססת על שני מוקדים — המוקד האנושי והמוקד הא-לוהי. משני המוקדים האלה נובע המתח המפרה שבין כהונה למלכות, בין קודש לחול, בין זהות יהודית לבין גישה דמוקרטית. מתח זה חיוני לקיומה הנאות גם של החברה היהודית במדינת ישראל על שלל רכיביה — מבחינת התבונה המעשית, ועם זה הוא מתקרב יותר אל האמת העמוקה שבתורת ישראל — מבחינת התבונה הטהורה.
|
בטעינה...
