רייטינג, כסף – רק לא מציאות

חיים שיבי 

  מדי כחצי שנה נחלץ מאמר המערכת של "הארץ" לנזיפה חמורה בערוצי השידור המסחרי. גם בעיתון לאנשים חושבים הדוגל ביזמות חופשית ותקשורת שמותר לה לעשות רווחים וזה אפילו רצוי – מגלה המערכת סימנים של זעזוע גובר.
בקיץ: "כל קיץ מבשר ירידת-מה באיכות התוכניות, אך נראה שהשפל בחודשים האחרונים שובר שיא של רדידות ועלבון לצופה. נדמה, שראשי הערוצים הללו סבורים, כי גלי החום מבשרים גם על ניוון מוחי קולקטיבי ובלילות הקיץ החמים הללו מותר למכור לצופים כל הבל וזבל ולהתעלם מהמחויבות החוקית והציבורית שלהם לשידורי איכות".
בחורף: "ההפגנה שיזמו בשבוע שעבר תסריטאים, במאים ויוצרים אחרים מתחום הטלוויזיה במחאה על שיגעון 'האח הגדול' אמנם לא סחפה המונים, אך ביטאה תחושה עמוקה של חוסר נחת ושל כעס בקרב ציבור גדול. לנוכח מיליון וחצי אס-אמ-אסים ומיליוני שקלים המושקעים בתוכניות הריאליטי המתחרות בינן לבין עצמן בעולם רדוד, סגור ומנותק מן החברה והמציאות".
לפתע, לאחר שהכריזו עליו כעל מוצר ארכיאולוגי מן העבר, החלו גם אבירי היוזמה החופשית לגלות עניין מחודש בשידור הציבורי ובצורך לבנותו מחדש נוכח מה שאין לערוצים המסחריים להציע.
כך, גם בנימין נתניהו, בעומדו מול קהל עיתונאים בכנס אילת השני לעיתונות בתחילת דצמבר 2008 , נשא נאום בזכות קיומו של שידור ציבורי משודרג והכיר פומבית בכך שהערוץ הממלכתי שווה השקעה לאומית נוספת – הגם שבמתכונת שונה.
הייתה להצהרתו של נתניהו חשיבות שמעבר להצהרת קמפיין בחירות – בשל האירוע והקהל בפניו ניתנה: עיתונאים שחלקם נחשפו לאורך שנות עבודה לגורלו של זה המבשר שחלק מבשורותיו קשות.
אלה שניסו להביא רסיסי חיים מן המציאות כמות שהיא. לתעד אותה. לא ליפות אותה. לא לברוח ממנה.
אלה שגילו כי חדר החדשות נדחק הצידה נוכח הצלחתם של הבדרנים. חמור מכך: שהשיקולים בחדר המערכת שלהם הולכים והופכים לשיקולים מעולם עסקי השעשועים.
כמה עולה להוציא צוות כתב-צלם לפינה נידחת בפריפריה. למה לא כדאי להוציא צוות כזה מפני שהסיפור שהוא יביא לא ישעשע איש. כמה שווה להשקיע במשכורתו של "כוכב" שמיתג את עצמו כסלבריטאי – כמה אין להשקיע בסתם ריפורטר שכל תפקידו הוא להביא עובדות באמינות ובאובייקטיביות מלאה.
ואין לי חצי נחמה בכך שגלי האח הגדול, הישרדות וגלגל המזל- הגיעו אלינו מארץ האפשרויות שלפתע הפכו מוגבלות, מארה"ב. אני נזכר במי שהיה סמל של חדר חדשות אמין, וולטר קרונקייט, ובספר הזכרונות שלו.
"אם איבדנו את קרונקייט" – איבדנו את מידל-אמריקה". משפט נכאים של הנשיא לינדן ג'ונסון ברגעים הקודרים של מלחמת ויטנאם, כאשר מי שהיה מגיש החדשות הפופולארי ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקנית הגיע למסקנה כי המשך המלחמה הוא שגיאה.
הלכתי לפגוש את קרונקייט במהלך שנות עבודתי כשליח "ידיעות אחרונות" בוושינגטון. מצאתי קשיש רהוט ובלתי מתפשר בן 81, שהיה ונותר גורו של עיתונות טובה. מטיף בלתי נלאה להזרמת משאבים לערוצי חדשות, להעסקת כתבים שאינם בדרנים המוכרים את נשמתם לרייטינג.
ביקשתי את השיחה עם קרונקייט אחרי שהוציא את ספרו "חיי כתב". לא ידעתי אם המערכת שלי תרצה בחומר הזה או לא – זה היה תענוג אישי: לראות קשיש שההתמכרות שלו לחדשות אינה עוברת לו עם השנים. לראות אדם הממשיך לכתוב בלהט של כתב מתחיל. קטעים מדבריו של קרונקייט כפי שרשמתי במהלך השיחה, ב-25 למרץ 1997.

"כפי שהחומר החדשותי מוצג היום על המסך הקטן, ארוז ודחוס למשפטים קצרים על רקע רצף תמונות מהיר, אין יכולת להצגה רצינית של מצבים, נושאים ועמדות. זאת הטרגדיה של חדשות טלוויזיה בארה"ב היום. ובכל הנושאים המסוקרים – לא רק במזרח התיכון.
ההשפעה של הסיפור הטלוויזיוני יכולה להיות עצומה אך הסיפור מוגש קצר מדי מכדי שהצופה יוכל לעצב שיפוט. חמור מזה: הטלוויזיה מנסה להשתמש בכלים של דרמה, הגזמה, הדגש על מה שאיננו ראוי להדגשה – כדי לרתק צופים. הטלוויזיה אינה תחליף לעיתון טוב. צרכן חדשות צריך להשלים את התמונה בעיתון כדי למצות את זכותו להבין. בינתיים, כתבי הטלוויזיה בדיוק כמו הצופים שלהם הופכים שניהם קרבן בניסיון לדחוס את ארועי היום לקצב דיווח מהיר המסתכם במשפט מחץ אחד.
הציבור צריך להיות חשדן. לתבוע יותר ממשפטים של דקה. צריך לומר לדור הזה של הפוליטיקאים כך: התשובה שלך יפה אולי לרגע זה אך אנו רוצים שיחה יסודית יותר. זכאים לליבון מעמיק יותר. תשובה מלאה יותר. כל כך גברה השפעתם של יועצי התדמית המכינים כבמאים את המועמדים שלהם לחשיפה על המסך הקטן עד שהם הפכו שחקני זירה בעצמם. אי האמון הציבורי כלפי מעצבי הפוליטיקאים הופך לאי אמון כלפי השיטה הפוליטית בכלל".

בנובמבר 1981 בגיל 65 קרונקייט פרש מרצונו מהגשת חדשות יומית ודן ראט'ר הצעיר יותר ירש את כסא המגיש. מערכת החדשות של סי. בי. אס שונתה ללא הכר עם לכתו של קרונקייט. אנשים חדשים הביאו שיטות דיווח שונות. הוא כתב על כך במרירות רבה:
"הם לא הסתפקו עוד בדיווח. הם רצו דיווח בידור. הם הגישו את החומר בצעקנות של עיתונות צהובה. קיבלתי העלאה במשכורת ומשרד גדול ומפואר יותר. אך חשתי שמתייחסים אלי כאל מצורע. החוזה עימי קבע שאמשיך להפיק מספר תכניות. הוא לא מולא.
במסדרון, אנשים שעצרתי לשיחה הביטו לפתע מעבר לכתפי בחשש גדול כמי שעלולים להיתפש בקלקלתם. כמי שמפירים חוק בלתי כתוב. חשתי שמסלקים אותי החוצה ממקדש החדשות שהיה הבית שלי במשך 19 שנה. הם רצו לבנות את הכוכב החדש. הנוכחות שלי נתפשה כמקלקלת.
תחילה קיצצו בשומן של התקציב. אחר כך בבשר החי. אחר כך בעצמות. משרדים שלנו ברחבי העולם נסגרו. צוותי סיקור צומצמו. מחיתי בישיבות חבר המנהלים ופה ושם העז מישהו לומר בקול רם "כל הכבוד" אך איש לא העז לעמוד לצידי מול לורנס טיש (מבעלי סי. בי. אס)"
כשהגיע לגיל 70 התבקש קרונקייט באדיבות אמנם – ללכת הביתה. הפעם סופית. "קריירה הוא כתב במרירות, "יכולה להיקרא הצלחה אם שינית משהו. אני אינני יכול לקרוא כך לקריירה שלי. בנינו מודל של מערכת חדשות אמינה אך היא נעלמה כלא היתה בלחץ הביזנס וההישרדות הכלכלית. הרייטינג גבר על היוקרה".
גם שם. גם פה.

-----------------------------------------------------------------
חיים שיבי הינו חבר בנשיאות מועצת העיתונות, אב בית הדין לאתיקה של אגודת העיתונאים בירושלים ועורך ביטאון לשכת עורכי הדין בירושלים "הלשכה".