|
התשובה לשאלה זו היא שלילית לחלוטין. באופן כללי אפשר לצפות מהתקשורת הישראלית, כמו כל כלי תקשורת נאור, לשחק תפקיד מאוד חשוב בדמוקרטיה הישראלית. אבל הואיל והתקשורת שינתה עם הזמן את פניה, ולא רק בישראל, אז נדמה לי שהיא לא עונה במישור הזה על הצפיות. התקשורת פסקה מזמן לטפל בערכים. היא לא תמיד מעלה סוגיות של הפרת זכויות אדם, אינה מעלה סוגיות של הפליית אדם, בגלל מוצאו, צבעו – או דתו".
התקשורת בישראל לא תמיד חורטת על דגלה את נושא ההפליה והשוויון. נשאלה כמובן השאלה: מדוע זה קרה?
התשובה לכך היא די ברורה: התקשורת זנחה ערכים שמניתי. במטרה לחבר עצמה יותר לקהל היא רוצה להגדיל את נפח הפרסום ולכן היא סוגדת לרייטינג. הנושאים הללו של ערכים, הקשורים למדינת ישראל, הן לא סוגיות שגורמות להגדלת תפוצת עיתון, אן העלאת אחוז הרייטינג.
אני כמובן מדבר באופן כללי. יבואו אנשים, נציגי עיתונים מסוימים, ויאמרו: זה לא נכון בעליל. הנה בעיתון הארץ יש לנו את גדעון לוי ויש לנו את אמירה הס. ויש לנו עיתונאי ערבי, וגם עיתונים אחרים יבוא וינופפו בסיסמאות דומות. עם כל הכבוד לדוגמאות הללו, צבע העיתון בישראל הוא צהוב. לעתים כחול. והרבה מהמקרים פופוליסטית, שסוגיות הללו – הפרת זכויות אדם או הפליה – הם לא בראש האג'נדה שלו. הן לא תופסות כותרות מרכזיות. לכן קשה לי למצוא תשובה משכנעת.
השאלה המתבקשת – מכל הדברים הללו שמניתי – באם התקשורת בישראל פועלת למען הדמוקרטיה – התשובה היא לאו רבתי.
טוהר המידות
מה צריכה העיתונות הישראלית לעשות? לדעתי, עליה לא רק לשקף את הלך הרוח, אלא גם לפעול למען תיקון הסוגיות שמניתי. הסתיימו הימים בהם ביקשו מהעיתונאי להיות אובייקטיבי. כיום כל עיתונאי הוא סובייקטיבי. לכן אני חושב שאם אנו מצפים לשינוי, השינוי הדרוש הוא לא רק בזריקת סיסמאות, אלא אנחנו מצפים שגם העיתונאים עצמם ישתנו. אני מצפה מהעיתונאים לשנות את האג'נדה שלהם: שנושאים כמו שמירה על זכויות האדם, שמירה על טוהר המידות, להיאבק למען השכבות החלשות בציבור, ושמירה על הדמוקרטיה הישראלית – יוצבו בראש סולם השאיפות והערכים שלהם.
לצערי הרב, כך אני סבור, העיתונאי הישראלי הבקיע את השאיפות הללו מרצונו. מדוע? בגלל שאיפתו גם להיות פופוליסט. זה יותר פופולארי לעסוק בפוליטיקה זולה, מאשר לתבוע – לדוגמה – זכויותיהם של עזתים, שאין להם יד או רגל בפיגועים נגד ישראל. אבל הם סופגים את המכות הקשות, כאשר ישראל מגיבה על ירי הקאסמים לעבר שדרות ועוטף עזה.
ירי הקסאמים
כמו שהעיתונאי הישראלי רואה חובה לעצמו להוקיע את הירי הזה של הקאסמים, לעבר אנשים חפים מפשע, כך מחובתו להוקיע את הירי של צה"ל לעבר אוכלוסיה ברצועת עזה, שאינה קשורה באופן ישיר בירי הקאסמים. גם שם, ברצועת עזה, משלמים אנשים בחייהם, על מעשים שנעשו שלא באשמתם. זה שהעיתונאי הישראלי שותק את שתיקת הכבשים שלו – הוא אינו צודק בשתיקתו.
האג'נדה של העיתונאי בישראל, ואני מצטער לציין זאת, לא צריכה להיות סלקטיבית. היא צריכה להיות ערכית במלוא מובן המלא. ואני לא רואה אותה כך.
בהחלט הייתי רוצהל ראות מספר גדול יותר של עיתונאים ערבים בכלי התקשורת הישראלית. זו דרישה מאוד אלמנטארית. אם דבר זה לא קיים היום, ואני מדבר כמעט על כל מכלול כלי התקשורת בישראל, הדבר פשוט מעליב. התקשורת בישראל לא מעסיקה מספיק עיתונאים ערבים. די לי אם אומר לך, שמספר העיתונאים הערבים המועסקים בעיתונות הישראלית, אינו מגיע לאחד אחוז. כאשר אנו מדברים על אוכלוסייה המהווה כעשרים אחוז מכלל אזרחי המדינה.
אמת, אחוז זה של עיתונאים ערבים אינו כולל בתוכו את העיתונאים הערבים המועסקים בקול ישראל בשפה הערבית. אני מדבר על כלי התקשורת הישראלים המסחריים. קול ישראל זו מדיה שונה. קול ישראל הוא ערוץ ציבורי ולא מסחרי, כמו ערוצים 10, שתיים בטלביזיה. או העיתונות המסחרית כמו ידיעות אחרונות, הארץ ומעריב. גם לא בערוצי הרדיו המסחריים – גם שם אתה לא מוצא עיתונאים ערבים.
אני באופן אישי, אגב, על אף היותי עיתונאי ידוע, לא קיבלתי הצעה להצטרף לאחד העיתונים המסחריים. בפירוש לא קיבלתי הצעות עבודה מעיתונים כמו ידיעות ומעריב. אני, באופן אישי, איכשהו הצלחתי לחדור לציבור היהודי. בין היתר גם בשל העובדה ששדרתי תחרויות ספורט, בעיקר משחקי כדורגל, בקול ישראל. אני מפנה דבריי בעיקר לדור הבא: הוא רוצה למצוא מקומו בעיתונות הישראלית, ומוצא דלתות סגורות והחלונות מוגפים.
|
בטעינה...
