החופש למות בכבוד

עו"ד יצחק חושן

החופש למות בכבוד היא בעיני הגדרה של הזכות לבחור. עצם העובדה שאתה יכול לבחור, מבלי שהמדינה תתערב, היא בעיני אחת הזכויות החשובות ביותר. למדינה אסור להתערב בהחלטות של הפרט. התקנות הקיימות פסו מהעולם. אין להם מקום בחברה דמוקרטית.
כאשר מדינה מחליטה להתערב בהחלטות של הפרט, במקרה זה על החלטתו למות בכבוד, זהו דבר בלתי נסבל במדינה דמוקרטית. זה חמור ביותר כל עוד החלטת הפרט לא פוגעות במשטר החברתי ובנורמות החברתיות.
אל נושא המתות החסד "נתפסתי" בתקופת לימודי המשפטים באוניברסיטת ת"א, כאשר למדתי אותו במסגרת קורס הבחירה. בשנות השמונים המאוחרות הייתי אחד ממייסדי עמותת "לילך - הזכות למות בכבוד" המספקת מידע ועזרה אודות המתת חסד. לפני הקמת העמותה הייתי מעורב, כעו"ד, בתביעתו של גדעון נקש, חולה בניוון שרירים שביקש להתנתק מהמכשירים אליהם חובר. הבקשה נדחתה ובעת הגשת הערעור נפטר נקש. לאחר מכן אלמנתו של נקש, אנוכי ואנשים נוספים הקמנו את העמותה, ששמה לה למטרה לעודד את דעת הקהל האוהדת בנושא זה ולהרחיב את המודעות הציבורית כלפיו.
נתקלנו בקשיים רבים. בעיקר בכל מה שקשור בחקיקה בכנסת. בפני הכנסת הוגשו מספר הצעות חוק בנושא, אך הסיעות הדתיות התנגדו, התנגדות נמרצת, לכל הצעת חוק בנושא. בסופו של דבר התקבל חוק אנמי המאפשר שלא להאריך חיים באמצעות מכונת הנשמה. כלומר לא מדובר בהמתת חסד אקטיבית, או פסיבית, אלא מאפשרת שלא להאריך חיי חולה מלכתחילה –על-ידי חיבורו למכונת הנשמה. מדובר באותם מקרים בהם נמצא החולה במצב סופני, בלתי הפיך, והודיע מראש על רצונו שלא להאריך חייו באופן מלאכותי. סופני, אגב, במקרה שלנו הוא: על החולה למות בתוך 6 חודשים, ולא , הוא אינו נחשב לחולה סופני...
בכך, למעשה, קיבלה הכנסת את המלצות "ועדת שטיינברג" שהגיעה להסכמה הדדית לפיה: יש לכבד את רצונו של החולה הנוטה למות שלא לחברו למכונת הנשמה. פרופ' שטיינברג נמנע, למעשה, מלהיכנס לעימות  עם הדתיים. הוא קיבל את ההנחה שמבחינה הלכתית ניתן להיעתר במקרים אלה לבקשת החולים. זאת משום שההלכה היהודית דנה בנושא "הסרת המונע" –הסרת הגורם המונע למוות, ובמקרה זה אפשר להסיר את מה שמונע יציאת הנשמה.  ובכך צמצם קבלת החוק למינימום. אני מתנגד לתפיסה ההלכתית הזו, לפיה רצונו של האדם אינו משנה –בכל מקרה- משום שבעלותו על גופו איננה שלו. בעיני זוהי תפיסה מעוותת.
במשך שנים רבות טיפלתי בתביעות לבתי משפט של בני משפחה שביקשו לנתק את יקיריהם ממכונת הנשמה. במהלך השנים הללו קבעו בתי המשפט נורמות, והרופאים –באין ברירה- אימצו גישה זו שנכללה בחוק: החוק אינו מטפל בקטינים ו"בצמחים". החוק גם אינו מאפשר סיוע. כל מה שהוא אומר זה, שהרופאים לא יפריעו למוות להתרחש.
כרגע, לצערי הרב, איני רואה כל סיכוי שמישהו בכנסת יקום ויפעל למען הרחבת החוק. מה שצריך לעשות הוא, "הפצצת" בתי המשפט בבקשות לנתק חולים, המוגדרים כסופניים –או על-פי בקשה מוקדמת של החולה עצמו - ממכונת ההנשמה. מה שגרם לקבלת החוק בשנה האחרונה בכנסת (אמנם חוק אנמי) זה פסיקות בתי המשפט. מה שנפסק בבתי המשפט הפך לחוק. לא יותר מזה. אני מקווה שהשינויים בחוק יבואו בעקבות פסיקות נועזות יותר בבתי המשפט.
ההתנגשות בין הדמוקרטיה לבין ההלכה היא מאוד מזיקה לישראל. אינני מבין איך אפשר לחיות איתה. ההלכה בכלל אינה מכירה בחופש לבחור. צירוף בלתי אפשרי. אבל זוהי המציאות.
שואלים אותי כיצד, בכל זאת, מתמודדות מדינות נאורות עם הבעיה, על כך השיבותי במאמר שפרסמתי ב"דעת", אתר לימוד יהדות ורוח:
במדינות נאורות בעולם מתמודדים עם הבעיה של אי הארכת החיים בדרך מלאכותית. כך למשל, ביותר מ- 40 מדינות בארה"ב נוהגים חוקים המאפשרים לבני אדם לכתוב צוואה בעודם בחיים, כשדעתם צלולה, ולהביע בה את רצונם באשר לאופן הטיפול הרפואי שיינתן להם בנסיבות מסוימות. אדם שעורך צוואה כזו זכאי לדרוש מהרופא המטפל, שלא לחבר אותו לשום מכשיר החייאה מכל סוג שהוא, או לנתק אותו ממכשיר כזה ב"נסיבות מיוחדות". הכוונה היא למצב שבו החולה נמצא בתרדמת או במחלה סופנית ותוחלת חייו קצרה. במצב כזה, מותר לרופא והוא חייב בכך לפי בקשת החולה, לנתק את החולה ממכשירי ההחייאה או שלא לחברו אליהם, כרצון החולה, זה המצב המשפטי השורר בארה"ב מאז 1976.
במדינת ישראל אפשר לעגן מבחינה משפטית את זכות הניתוק ממכשירי החייאה מלאכותיים בחוק החוזים ובפקודת הנזיקין. הוראות מסוימות בשני חוקים אלה קובעות במפורש עד כמה רופאים יכולים להתערב ביחסיהם עם החולים. במושגים של דיני חוזים, הסכמה לטיפול רפואי מכל סוג שהוא ניתנת אך ורק לפי רצון החולה. החולה זכאי לכך והרופא חייב לכבד את רצון החולה לסייג את הטיפול הרפואי הניתן לו. חוק החוזים מכיר בסעדים שבית משפט מוסמך להושיט לצד הנפגע עקב הפרת חוזה. אין במתן סעד של ניתוק ממכשירי החייאה מלאכותיים משום רצח, או סיוע לרצח או סיוע להתאבדות.
גם מבחינת דיני הנזיקין, נראה כי הרופאים חוסים בהגנה מפני תקיפה כל עוד הטיפול שהם מעניקים לחולה נעשה בהסכמתו המלאה.
מכל האמור לעיל משתמע, כי אפילו בדין המצוי במדינת ישראל, ללא כל צורך בשינוי חקיקה, אפשר להתגבר על סוגיית ההתערבות ברצון החולה ובית המשפט צריך ואף חייב להיות ער לכך. פתרון אחד במישור הפלילי יהיה, אם רופא שינתק חולה ממכשירי החייאה מלאכותיים - יזוכה. הנימוק לזיכוי יכול להתבסס על כך שהרופא לא סטה מנורמה רפואית נורמאלית ולפיכך אין לראות במעשהו משום התרשלות שיחויב בגינה.