אם אין חוסן חברתי –
אין חוסן למדינה

דני עזריאל 

  קיימת תפיסה מושרשת בארץ, בנושא דמוקרטיה, לפיה כולם בוחרים את כולם. זהו אחד הסימנים המובהקים לדמוקרטיה. לדעתי תפיסה זו אינו מדויקת.
מדוע?
זאת משום שמרבית המנהיגים שלנו, ובמיוחד אלה הרוכבים על הדגל החברתי, מציגים בפני העם - ואף מצליחים לשכנע אותו – לבחור ולהצביע עבורם, בהסתמך על בסיס מצע לחימה לצדק חברתי. כאשר מנהיגים אלה אכן נבחרים, ואף מגיעים לעמדות חשובות, הם – כבמטה קסם – שוכחים את המצע החברתי, ומתחילים לטפל בנושאים, שלדעתם הם ברומו של עולם. כמו: ביטחון, כלכלה ומדיניות חוץ.
בעיני זו פגיעה קשה דמוקרטיה.
דמוקרטיה היא כאשר העם בוחר את המטרות, והמנהיג מתחייב לקיימם. אם הוא לא עושה זאת – הוא, פשוט, בוגד בבוחריו. במלים פשוטות: הוא מסרס, בצורה קשה, את הדמוקרטיה.
אם העם בחר מצע כלשהו, ושולח את הנציגים לבצע את המצע, והמנהיג שנבחר - בזכות אותו מצע – אינו פועל על-פי אותו מצע, בכך למעשה הוא פוגע בדמוקרטיה. הוא הופך את הדמוקרטיה לאנרכיה של מנהיגים.

משום מה ומסיבות עליהן ארחיב בהמשך את הדיבור, אנחנו שוכחים עובדת יסוד חשובה ביותר: מייסדי הציונות, אלה שהיו שותפים בהקמת המדינה, לא ראו בה ייחודיות כלשהי, פרט לייחודיות החברתית.
להוכחת קביעתי זו אצטט את דבריו של נחום גולדמן, בפתיחת הקונגרס הציוני בירושלים, ב-14.8.51: "אני מקווה שלעולם לא תסתפק הציונות בכך, שהוסיפה עוד מדינה קטנה אל המניין הגדול של המדינות הקטנות הקיימות כבר... הציונות חייבת להוסיף ולהיות בעלת אמביציה, וחלילה לה לוותר על שאיפתה ומגמתה לכונן במדינת ישראל חברה חדשה, טובה יותר, צודקת יותר... אני מקווה מעומק לבי, שרוב מניינה של התנועה יוסיף להחזיק ברמה את דגל הציונות הסוציאליסטית, המוסרית-חלוצית, ולא יסתפק בפירוש המינימלי הלאומי-מדיני של הרעיון הציוני."
במלים אחרות: הנושא של צדק חברתי הייתה אחת המטרות העיקריות, אם לא החשובה מכולן, להקמת המדינה. הוגי ומקימי המדינה לא ראו שום טעם אחר להקמתה.

אך לאט לאט התחלנו להתאהב בנושא הביטחוני. במיוחד אמורים הדברים לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1967. נכנסנו לאופוריה מסוכנת. התחלנו לראות עצמנו כמעצמה. התחולל המהפך האמיתי. עד לאותה מלחמה ראינו בארצות הברית כמדינה שתגן עלינו. איש לא האמין שמדינת ישראל, בכוחותיה בלבד, תוכל להגן על עצמה. גם כיום, אם חלילה יתחולל מהפך בתפיסה האמריקאית, והמנהיג שיתפוס בה את השלטון יחשוב שאין הצדקה לקיומה של מדינת ישראל "הגורמת רק צרות לארצות הברית", מי יקום אז להגן עלינו?

המסקנה מדבריי אלה היא אחת: הנושא החברתי הוא הנושא הבסיסי והעיקרי עליו קמה המדינה.
כאשר חוזרים ומצטטים אצלנו, בלא הרף, את המושג "אור לגויים", הרי אין לך תחום אחר בו אכן ישראל יכולה להיות אור לגויים, פרט לנושא החברתי.
כיום אני יכול לקבוע בצורה ברורה, כמי שכהן מספר שנים כמנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, וכמי שמעורה בנושא החברתי בארץ, התחום היחידי בו המדינה לא הצליחה לקבוע מדיניות ברורה הוא התחום החברתי. בנושאים האחרים - כמו הנושאים הכלכליים והביטחוניים - אנו עדים לניסיונות לקיים מדיניות ברורה, אבל בכל מה שקשור לנושא החברתי –לא תמצא, לצערי הרב, משנה סדורה. בנושא החשוב ביותר לקיומנו, הכול מורכב מטלאים טלאים.
די אם אביא, לדוגמה, את ההתייקרויות האחרונות במשק, שהקפיצו את המדד ב-1.5 אחוז. אני יכול להבטיח לכם, שאיש במסדרונות משרד האוצר, או משרד ראש הממשלה, לא נתן את דעתו אלו השלכות יכולות להיות, מבחינה חברתית, להתייקרויות הללו על השכבות החלשות, אשר בחלקם - כמו שדרות ואשקלון – אף סובלים מבעיות ביטחון חמורות.

כאן אני מגיע לפירוש המושגים צדק חברתי ותחום חברתי. במדינה שלנו, ובמיוחד בקרב אנשי השלטון, אוהבים לטשטש את שני המושגים הללו ולערבבם זה בזה. צדק חברתי אומר להעניק לחברה שלנו מימד של איזון והתייחסות לכול חלקי החברה, בכיוון של מה שאנו מכירים היטב במושג "ישראל ערבים זה לזה".
כמנכ"ל הביטוח לאומי פרסמתי דו"ח על מצבן של השכבות החלשות במשק. באותו דו"ח נקבע, לראשונה, המושג קו העוני. קו זה נקבע, על-ידי אנשי הביטוח הלאומי –ארבעים אחוז משכר של החציון (המשתכר האמצעי מתוך כלל המשתכרים בארץ). קו העוני הצביע על הפערים ההולכים ומעמיקים במדינה. ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, הביט בדו"ח וקבע נחרצות: "קו העוני הוא שקר".
והוא, יצחק שמיר, לא היה לבד. כך עשו גם קברניטי המשק האחרים במדינה. מדוע? מפני שאותם אנשים, המגדירים עצמם מנהיגים, לא רצו ולא אהבו להביט במראה. אנשים הללו עשו כל מאמץ דרוש כדי להימנע מלהביט במראה. באמת.

היום ברור לכולם: המדינה חייבת הייתה, עוד בראשית דרכה, להציב את הנושא החברתי בראש מטרותיה ומעייניה. זאת על אף בעיות הביטחון והבעיות הכלכליות הקשות בהן נתקלה.
אנו עדים כיום לכשל הנורא בתחום החינוך. כשל זה לא התחיל היום. הוא התחיל עוד לפני עשרים שנה, כאשר הפער החברתי במדינה הלך והתרחב; הלך והעמיק. הם, קברניטי המדינה, לעגו לקו העוני שהוצג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, ולא השכילו להבין שמדובר כאן בנתוני אמת העלולים להמיט אסון על כולנו.
לצערי הרב אני מונה על אותם קברניטי המדינה גם אותם מנהיגים שהניפו את הדגל החברתי -ביניהם: אהרון אבו חצירה, דוד לוי, אריה דרעי, עמיר פרץ ואחרים- אשר לא השכילו לבנות מדיניות עם מטרות, כולל לוח זמנים מפורט, שתביא לצדק טוב יותר בתחומי החברה והחינוך. חברה טובה, אין פרושה שנסתפק בעובדה, שלא קיימים בקרבנו אנשים הרעבים ללחם.
לסיכום אני יכול לקבוע: אם אין חוסן חברתי – אין גם חוסן למדינה.