התקשורת והשלטון בישראל – יחסים ייחודיים

דניאל בן-סימון 

  רומן סוער מנהל הציבור הישראלי עם התקשורת. מצד אחד הוא מכור לה, מצד שני הוא עוין לה. מצד אחד הוא מייחס לה השפעה חובקת ארץ, מצד שני הוא אינו מחמיץ הזדמנות כדי להקטין את קומתה. מצד אחד הוא מודע לחשיבותה לקיומו של משטר דמוקרטי, מצד שני הוא משוכנע שצריך להגביל את החופש שלה אחרת תיפגע הדמוקרטיה.
במשך שנים שימשתי עיתונאי והייתה לי זכות להתבטא בכל צורות התקשורת: עיתון, רדיו, טלוויזיה, לימוד קורסים לעיתונות וכתיבת ספרים על החברה הישראלית דרך מבטו של עיתונאי פעיל. באותן שנים התוודעתי לכוח העצום הציבור קושר לעיתונאי. גם בקורסים לעיתונות, כשהסטודנטים נשאלו מדוע בחרו ללמוד את המקצוע, השיבו: בגלל ההשפעה, בגלל הכוח, בגלל המעמד, בגלל הזוהר, בגלל הרווח.
היו גם כאלה שהשיבו שפנו למקצוע כדי לשמר את המשטר הדמוקרטי...
במסגרת תפקידי העיתונאי הזדמן לי לבקר במדינות רבות, בייחוד באירופה. עקבתי בעניין אחר היחסים בין התקשורת ובין המשטר הפוליטי בניסיון להבין כיצד הוא מתנהל. לנגד עיני עמד המודל הישראלי שהוא מקרה ייחודי שאין דומה לו בעולם המערבי.
אני חייב להודות שבשום מדינה לא מורגש משקלה של התקשורת כפי שהוא מורגש בישראל. דומה שבדמוקרטיות האחרות, מתקיים מרחק מוגדר בין המשטר עצמו ובין כלב השמירה שלו. הפוליטיקאים יודעים את המגבלות שלהם, העיתונאים יודעים את גבולות ההשפעה שלהם. שני הצדדים אינם מרבים להתרועע והתקשורת ביניהם מתקיימת באמצעות מנגנוני דוברות מקצועיים. לא יעלה על הדעת שעיתונאי יתקשר לטלפון הסלולרי של השר ויפנה אליו בשמו הפרטי בטרם יבקש מענה לשאלה שלו.
גם באירועים חברתיים, שני הצדדים שומרים כל אחד על הממלכה שלו. בישראל זה שונה. כאן, המשטר הדמוקרטי נמצא כל הזמן תחת עינה הפקוחה של התקשורת. צורת הקומוניקציה בין נציגי השלטון ובין נציגי התקשורת היא חסרת תקדים באינטימיות שלה. כאן כולם מכירים את כולם וכולם שירתו בצבא עם כולם וכולם מזמינים את כולם לאירועים משפחתיים, וכולם רואים עצמם שייכים לאותה משפחה ישראלית גדולה שחיה במצור מסוים בגלל סכסוך צבאי שמאיים על קיומה של המדינה.
המשפחתיות בין השלטון והתקשורת באה לידי ביטוי בכל האפשרויות. מניסיוני, כמעט בכל פעם שניסיתי לדבר ישירות עם השר, הוא היה על הקו השני. אם שהה בישיבה, דאג לחזור אליי. כך גם פועלים עיתונאים אחרים, בעיתונות הכתובה, הרדיו והטלוויזיה. אין כמעט חייץ שמפריד בינם ובין מוקדי השלטון.
לרוב האינטימיות הזאת מסייעת לעיתונאים להשיג מידע טוב יותר עבור ציבור הצרכנים. לעתים היא לרועץ משום שהיא מטשטשת את הגבולות הברורים שצריכים להתקיים בין פוליטיקאים ועיתונאים.
הציבור הישראלי זוכה למידע מלא על המתרחש בתוך הדמוקרטיה שלו. למעט הנושאים שנתונים תחת פיקוח הצנזורה הצבאית, אין כמעט נושא שהוא טאבו בישראל. תורמת לכך התחרות חסרת הרחמים שמתנהלת בין אמצעי התקשורת השונים. עיתון או עיתונאי ששואפים להסתיר מידע או להצניע אותו, יודעים היטב שהוא ייחשף בידי המתחרים.
זהו כוחה היחסי של התקשורת הישראלית. היא משפיעה והיא חזקה אבל אין בידיה הכוח לשנות את המציאות. אין פחות עוני בישראל ואין פחות אלימות ואין פחות פערים חברתיים בגלל קיומה של עיתונות לוחמת. הכוח הזה לתקן מציאות מצוי ברובו בידי הפוליטיקאים. האחריות הציבורית היא עליהם וזו הסיבה שהם נזקקים לאמון הציבור. העיתונאים, לעומתם, אינם נדרשים לכך.

-----------------------------------------------------------------
דניאל בן-סימון, עד לפני מספר חודשים היה אחד העיתונאים הבולטים במדינה. כיום הוא ברשימת מפלגת העבודה לכנסת.