התחברות לחברים


מצגת החודש:
מהי הפרטה ?

דף הבית >> עיתון >> גיליון מס. 16 - אוקטובר 2008
 

עורך : ברוך מאירי

דבר היו"ר 

הדמוקרטיה הישראלית יודעת להתגונן כשצריך

שמואל שנהר 

  הניסיון לפגוע בפרופ' זאב שטרנהל, ניצול שואה, ציוני שעלה לישראל כנער לבדו, לאחר שהוריו ואחותו הושמדו בשואה, קצין קרבי שלחם במלחמות ישראל בקו הראשון, הזכיר לנו שבארץ קיים זרם רציני, לא של "עשבים שוטים", המתנגד לכל מה שהדמוקרטיה מייצגת.

זהו זרם, שאינו מקבל את כללי המשחק הדמוקרטיים, הרוצה להחליט על גורלנו בכוח הפצצה והאקדח ולא בדרך של דיון, בחירות והצבעת רוב. זהו זרם הרוצה להטיל אימה וטרור על מתנגדיו ואינו חדל מלאיים גם על כוחות הביטחון והממשלה, זהו זרם הפוגע בחיילים, המגנים עליו ועלינו, המשתולל על גבעות יו"ש, מתעלל בערבים, עוקר עצי זית ומשחית רכוש.

מטרתו ברורה: להטיל אימה על מתנגדיו, להשתיק את אלה החולקים על תפיסתו ובעיקר לאותת לממשלה, כי כל החלטה, אף אם תתקבל באופן דמוקרטי, שתוביל לנסיגה כלשהי מן השטחים במסגרת של הסדר עם הפלשתינים, תיתקל בהתנגדות אלימה.

מה שחמור הוא לא רק עצם קיומו של זרם כזה. זרמים דומים קיימים בכל עם, הנוצרים בעיקר במצבי משבר. מה שצריך להדאיג כל מי שמאמין בהכרעות דמוקרטיות, היא אזלת ידם של רשויות החוק: הצבא, שמפקדיו הם הריבון בשטחים, המשטרה והפרקליטות. עוקרי זיתים, ששמם ידוע, אינם נעצרים, בריונים הפוגעים בחיילים, ששמותיהם ותמונותיהם ידועים ברבים, אינם מובאים לדין וגוזלי קרקעות, פרטיות וציבוריות של ערבים, אינם מסולקים מגזילתם. הצבא מעלים עין. המשטרה פוחדת ו"חגיגת" הגבעות נמשכת.

כל ההשתוללות הזאת, כל האיומים המרומזים וכל ההפחדות במלחמת אחים - אינה צריכה להרתיע את רשויות המדינה. אם למדנו משהו מפינוי גוש קטיף הוא שמדינה יכולה, בקלות, עם מנהיגות נחושה, לבצע את החלטותיהן הדמוקרטיות של הממשלה והכנסת. אריאל שרון, כראש ממשלה, להבדיל מהישגיו כלוחם ומפקד, הותיר אחריו רק הישג משמעותי אחד – הפעלת כוחה של הדמוקרטיה – כאשר קם ציבור גדול מאוד והתנגד להחלטות שהתקבלו, ברוב גדול, בממשלה ובכנסת ועמדו במבחנו של בג"ץ.
אם היה אי פעם איום על הדמוקרטיה הישראלית, הוא היה כאשר למעלה ממאה אלף איש התכנסו בכפר מימון, ומנהיגיהם הודיעו על כוונתם לצעוד אל גוש קטיף, במטרה למנוע את ההינתקות. רק החלטה נחושה של ראש הממשלה דאז להעמיד מולם חמישים אלף חיילים ושוטרים, מנעה את חיסולה של הדמוקרטיה הישראלית.
וכך צריך לנהוג עכשיו לקיים את החוקים הקיימים ולהפעיל כוח על פי דין, במידה ולפי הצורך, מול מפירי החוק ואויבי הדמוקרטיה המנסים להלך עלינו אימה.



בעקבות מעשה הפשע נגד פרופ' שטרנהל:

הבעיה אינה של פרופ' שטרנהל – הבעיה היא של כולנו

משה נגבי 

   

  "הבעיה היא, אם כן, כפי שפרופ' שטרנהל לימד אותנו, תלמידיו, הפחד של רשויות החוק לטפל באותה אלימות נוראה של הימין הקיצוני. וזה, לדברי פרופ' שטרנהל, האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה הישראלית. זאת משום, שדמוקרטיה בה רשויות החוק פוחדות מבריונים ומתנקשים, במקום שהם (הבריונים) יפחדו מהרשויות – תוחלת החיים שלה שואפת לאפס.
כדי להתמודד עם הבעיה עלינו בראש וראשונה להתגבר על הפחד. הפחד גורם לכך שהבלון הזה, הימין הקיצוני, ילך ויתנפח ואף יגיע לממדים מפלצתיים"...


למאמר במלואו...
         -------------------------------------------------------------------------


על רקע הפגיעה בפרופ' זאב שטרנהל

מזווית נוספת – הבעיה היא של כולנו

אילן רון

 

  אם ברצוננו באמת להגן על שלמות החברה, על הדמוקרטיה , לעצור את תהליך ההתדרדרות באיבה בין הצדדים, עלינו לבחון את העובדות ביושר, ללא כיסויים והעלמת עין. לצאת מאזור הנוחות וההסכמה הכללית שבה בתגובה אוטומטית כמעט (בד"כ רגשית), מגנים את הפוגע ומגלים אמפתיה לצד הנפגע. שכן, גם לפרופ' שטרנהל חלק בהסלמת התהליך. שהרי פרופ' שטרנהל במאמרו בעיתון 'הארץ' מיום 11.05.2001 נותן לגיטימציה לטרור, לטרור נגד התנחלויות. כלומר, רואה זאת כלגיטימי לפגוע באנשים שדעתם שונה משלו, בתושבי ההתנחלויות. האין זו סכנה לדמוקרטיה ? ...


למאמר במלואו...
         -------------------------------------------------------------------------


ראיון החודש עם:
                        
דב לאוטמן, לשעבר נשיא התאחדות התעשיינים בישראל

הפערים החברתיים מסוכנים יותר מהפצצה האיראנית

ראיינו : ד"ר אורי גלוסקינוס וברוך מאירי 

   

  "ראיתי את הסכנות הגדולות בדו-קיום בתוכנו. הפערים החברתיים, ההולכים וגדלים הם בעיניי הרבה יותר מסוכנים, מאשר הפצצה האיראנית או החמאס. תוסיפו לכך את הפערים ההולכים וגדלים, בין חילוניים לדתיים במדינה, בין המיעוט הערבי בתוכנו לבין הציבור היהודי, אזי תבינו עד כמה הסכנות הן גדולות. כאשר אתה מודד פערים אלה מול חינוך והשכלה – אתה יכול להבחין היטב במקביליות"...


לראיון במלואו...
         -------------------------------------------------------------------------




דמוקרטיה בגישת ה"קהילתיות"- Communitarianism על פי תורתו של אמיתי עציוני

ד"ר אורי גלוסקינוס

 

  "אם יש לשקם ולבנות את התשתית המוסרית של הקהילה, בתי הספר צריכים להיכנס במקום בו נכשלו המשפחה והמוסדות הדתיים. על המחנכים לתרום לפיתוח איכויות אישיות המביאות תועלת לכלל וכוללות ערכי מוסר חברתיים. הוא כותב: "יש מעט מסתורין, מה כלול בפיתוח אופי....הדבר כולל "שליטה על דחפים" (Impulse Control), והנכונות לגייס אנרגיות לא רק לסיפוק דחפים ביולוגיים ואינטרסים אישיים, אלא לפעול גם לטובת הזולת. כמו כן החינוך הערכי צריך להימנע ככל האפשר מסוגיות המפלגות קהילות, אלא לחנך למטרות-על שחייבות לאחד את הקהילה. ערכים אלה כוללים פסילה של אפליה על בסיס גזע, מוצא אתני או מגדר, דחייה טוטלית של השימוש באלימות, והתייחסות אל הזולת, גם אם דעותיו שונות מאוד, בהבנה, בכבוד ובאהבה"...


למאמר במלואו...
         -------------------------------------------------------------------------


עזרם לא יבוא מההרים

יוסי שריד 

   

  "אני לא בא כאן לחדש. הדברים ידועים היטב בכל רחבי העולם. בתי הספר רבים בכל העולם הבינו, מה שאצלנו מתקשים להבין, שעזרם לא יבוא מההרים: לא מוושינגטון, לא מפריז, לא מלונדון ואפילו לא מירושלים. אם הם לא יטיבו לפעול, בכוחות עצמם, בנושא דמוקרטיה השתתפותית, שום "עזרה ממהרים" לא תבוא אליהם...
הם, בתי הספר, יודעים טוב מאחרים – מה טוב להם"...


למאמר במלואו...
         -------------------------------------------------------------------------


השתתפות בקבלת החלטות:
לא רק מוסרי יותר, אלא גם מועיל יותר

ד"ר יובל דרור 

  בשנים האחרונות הולכת ורבה ביקורת מוצדקת הן על תהליכי קבלת-החלטות, והן על הביצוע של המוסדות השלטוניים. חלק מהביקורת קשורה לאיכות תהליך קבלת ההחלטות, קצבו והשחיתות שנקשרה בו. כמו כן ישנה בקורת לגבי הביצוע: הקשר בין התוכניות למימושה בפועל- ברמת איכות התוכנית, הלו"ז והעלויות שחרגו. מעבר לכך, מתערערת הלגיטימיות של השלטון להחליט עבור האזרחים, שלמעשה אינם שותפים לתכנון. המעגל נסגר כאשר מידת הרצון של "האזרח הקטן" להיות מעורב פוחתת, כי אבד את אמונו ביכולתו להשפיע.
שאלת השתתפות האזרח בקבלת ההחלטות השלטוניות הינה לא רק שאלה של מוסר ודמוקרטיה, אלא גם שאלה של איכות: ההחלטות המתקבלות הינן פחות טובות, כאשר האזרחים המושפעים מההחלטות אינם משתתפים בתהליך כי אזי אינם משתפים פעולה ביישום.


למאמר במלואו...
         -------------------------------------------------------------------------



לחנך ולהתחנך בדמוקרטיה השתתפותית – סיפור מהשטח

אמנון הלל 

 

 

  "רוב ההחלטות וחוקי בית הספר נקבעות בפרלמנט - אסיפה הפתוחה לתלמידים, מורים והורים ובה לכל חבר קהילה בכל גיל יש קול אחד בכל הצבעה. הפרלמנט מקיים מדי שבוע, בזמן מיוחד המוקדש לכך במערכת, ישיבה מיוחדת ובה הוא דן כמעט בכל נושא המועלה לדיון על ידי חבר קהילה. לאחרונה דן הפרלמנט, לדוגמה, במספר שאלות בוערות: אלו הרצאות חיצוניות יכולות להגיע לבית הספר ומי מפקח על תוכנן, בנוהל בחירת סגן המנהל, בחלוקת תקציב לחצי שנה הקרובה, בעדכון ספר החוקים, בסיוע לבית ספר דמוקרטי אחר הנמצא במצוקה ועוד. הדיונים וההחלטות והצורך להתמודד עם תוצאותיהן להם היית שותף, מלמדים פרק חשוב בדמוקרטיה, באחריות ובחשיבה מחודשת על אמונות ודעות נוכח חיים לאורך זמן לפי התוצאות"...


למאמר במלואו...
         -------------------------------------------------------------------------


המנהל הקהילתי -
כגוף מחנך לדמוקרטיה השתתפותית

יוסי זולפן 

  "תהליך הבחירות להנהלת המנהל הקהילתי, עונה על הצורך ביצירת תנאים להשתתפות התושבים בניהול חייהם. תהליך הבחירות פותח צוהר להשתתפותם בהליך דמוקרטי, כמו גם מבטיח את ייצוגיותם באמצעות מנהיגים שקיבלו כוח לגיטימי ומנדט לפעול.
בעוד שתהליכי בחירות למוסדות שלטון מרכזיים במדינה מעוגנים בחוק ומתקיימים במועדים קבועים וידועים מראש, הרי הבחירות בשכונות הן התנסות ראשונית, הן לקהילה והן לדרגים המקצועיים והפוליטיים. למרות שמנהלים קהילתיים קמו ופועלים במספר ערים בארץ, לא בכולם מתקיימות בחירות ובחלק ניכר מהם פועלות הנהלות שחבריהן מונו לתפקיד או התגייסו לכהן כחברי הנהלת הארגון, אך לא נבחרו בהליך בחירות מסודר"...


למאמר במלואו...
         -------------------------------------------------------------------------


ישראלי מעורב

ד"ר נדיר צור 

 

 

  "בעקבות התפתחות המשבר הקשה שבו נתונה ישראל, מן הראוי לצאת לדרך חדשה אשר תרחיב את שביעות הרצון המצרפית של ציבור הבוחרים ממה שנעשה בשמם בתהליכי קביעת מדיניות. קרי, השתתפות פעילה של אזרחים בקבלת החלטות; שקיפות ומידע בתהליכי תכנון; מעורבות יתר של האקדמיה ושל מכוני מחקר במדיניות מכוונת ובייעוץ; וכן, קיום שיח ציבורי של ממש תוך שימוש בעזרים הטכנולוגיים שהמאה ה-21 מספקת; כמו למשל, קיום ישיבות מקוונות המועברות בשידור חי באינטרנט: אזרחים מעוניינים המתחברים לשידור יכולים להגיב בזמן אמת – בלחיצת כפתור – על המתרחש בישיבה, ולשאול שאלות. כך הופך האזרח למעורב יותר בתהליכי קבלת ההחלטות"...


למאמר במלואו...
         -------------------------------------------------------------------------


על דמוקרטיה ורצח פוליטי (ב')

שותפות גורל בין האדם לאליל

פרופ' עליזה שנהר 

   

  "תהליך ההתפוררות של השותפויות המסורתיות מצביע על הסכנות התרבותיות- החברתיות, כי אם הפרט מתייחס אל כלל העולם האנושי שמחוצה לו כאל מערכת- על אפוטרופסית, והוא נתון כל הזמן לעצמו בלבד, לתחושה בלתי פוסקת, שאין הוא מקבל מן העולם את המגיע לו וסיפוקיו אינם מתמלאים- סופו שיצליח להגשים את עצמו רק בחריגה ברורה מנורמות הכלל. כמו הקבוצות האנרכיסטיות ינסה לכפות על העולם להשלים עם היומרות שלו במאבק שווא אחר העמידה העצמית הטוטאלית"...


למאמר במלואו...
         -------------------------------------------------------------------------


ונחתום בשיר 
       

רוני סומק

הערת שוליים לפואמה הפדגוגית

אַחֲרֵי שֶׁאִמָּא שֶׁל ש' סִפְּרָה שֶׁבְּנָהּ נִשְׁפַּךְ עַל דֶּלְפֵּק בָּר
לְיַד הַיָּם בְּתֵל-אָבִיב הֶחְלִיטָה הַיּוֹעֶצֶת לְהַזְהִיר.
הִיא מִלְּאָה מַבְחֵנָה אַחַת בְּווֹדְקָה, אֶת הַשְּׁנִיָּה בְּמַיִם
וְנָתְנָה לִשְׁתֵּי תּוֹלָעִים לָצוּף שָׁם. הָרִאשׁוֹנָה מֵתָה אַחֲרֵי
כַּמָּה דַּקּוֹת וְהַשְּׁנִיָּה הִמְשִׁיכָה לִשְׂחוֹת.
כְּשֶׁשָּׁאֲלָה מָה הַמַּסְקָנָה עָנָה ש' שֶׁבִּטְנָם שֶׁל
שׁוֹתֵי הַוּוֹדְקָה רֵיקָה מתּוֹלָעִים.
אַחֲרֵי שֶׁי' שָֹם צְפַרְדֵּעַ בִּמְגֵרַת הַשֻּׁלְחָן
שֶׁל הַמּוֹרָה לְסִפְרוּת הִפְסִיקוּ לְסַפֵּר אַגָדוֹת
עַל נְסִיכִים מְכֻשָּׁפִים.
אַחֲרֵי שֶׁס' הֶחְבִּיאָה בְּתַחְתּוֹנֶיהָ פְּתָקִים
עִם סִפּוּר יַחֲסָהּ שֶׁל אַנְטִיגוֹנָה לְהֵימוֹן
לֹא הִרְשׁוּ לַבָּנוֹת לָשֶׁבֶת בַּבְּחִינוֹת
בְּמִכְנָסַיִם קְצָרִים.
אַחֲרֵי שָׁנִים ש' מוֹכֵר דֶּלֶק בַּתַּחֲנָה שֶׁאָבִיו הֵקִים
וּמְחַלֵּק עִתּוֹן לְמִי שֶׁמְּמַלֵּא בְּיוֹתֵר מִשְּׁמוֹנִים שְׁקָלִים,
י' תּוֹפֵר שִׂמְלוֹת כַּלָּה,
ס' הִתְחַתְּנָה עִם הַיֶּלֶד הֲכִי טוֹב בַּכִּתָּה וַאֲנִי מְשַׁעֵר
שֶׁתַּחְתּוֹנֶיהָ רֵיקִים מִפְּתָקִים יְוָנִיִּים.

הוֹ תַּלְמִידִים, סַרְגְּלֵי פְּלַסְטִיק בְּקַלְמְרֵי בַּד,
עֶפְרוֹנוֹת מְכֻרְסְמֵי רֹאשׁ וְכִתְמֵי חֲלֻדָּה עַל רַגְלֵי מְחוּגָה.
אֲנִי עֲדַיִן מוֹדֵד אֶת עֳבִי הַמִּלִּים שֶׁאַתֶּם כּוֹלְאִים
בִּלְבָבוֹת מְקֻשְׁקָשִׁים עַל הַסֶּנְטִימֶטְרִים הַיְּרֻקִּים
בְּשֻׁלְחַן בֵּית הַסֵּפֶר.


יצחק מאיר

הָלְכָה מוֹרָתִי לְעוֹלָמָהּ



הָלְכָה מוֹרָתִי לְעוֹלָמָהּ,
הָלְכָהּ לַמָּקוֹם אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ הִיא בָּאָה.
לְשָם הִיא שָׁבָה וְשָׁם הִיא עַכְשָׁו
מוֹרָתִי בִּמְעוֹנָהּ, עוֹלָמִים.
בֵּין עוֹלָמָהּ לְבֵין עוֹלָמָהּ
הָיְתָה מוֹרָתִי בְּעוֹלָמִי וּבְעוֹלַם
הַרְבֵּה יְלָדִים וְהַרְבֵּה יְלָדוֹת
שֶׁנִּקְרוּ עַל דַּרְכָּהּ הַקְּצָרָה מִשֵּׂאת
בֵּין עוֹלָמָהּ אֲשֶׁר מִמִנּוּ הִיא בָּאָה
לְבֵין עוֹלָמָהּ שֶׁהִמְתִּין לְשׁוּבָהּ.
מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

אֵינֶנִּי זוֹכֵר מַה לָּמַדְתִּי מִפִּיהָ;
לָמַדְתִּי הַכֹּלֹ, לֹא זֶה וְעוֹד זֶה,
לֹא מַה שֶּׁשּׁוֹזְרִים וּמוֹנִים וּפוֹרְטִים.
הַכֹּל זֶה הָאוֹת הָאַחָת, הַקּוֹבַעַת
שְׁקוּפָה כִּרְסִיס אֵגֶל טַל יַהֲלוֹמִי
אוֹתָהּ שֶׁעוֹשָׂה הֲבָרוֹת עִם הַדַּעַת
אוֹתָהּ שֶׁכְּתוּבָה רַק בֵּינָהּ לְבֵינִי,
אוּלַי .
וְאוּלַי לֹא הָיָה עוֹלָמִי
נִפְתָּח לִרְוָחָה לְנַחֲלֵי עוֹלָמָהּ
לוּלֵי נָתַן לִי אֵלִי אֶת הָאוֹת
שֶׁבּוֹ הִצְפִּין אֶת הַהֵד הָעוֹנֶה לְהֵדוֹ
שֶׁל מַנְעוּל הַסְּתָרִים לְגַנָּהּ הַנָּעוּל
וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי אֲפִלּוּ.
זֶה כָּךְ הַמּוֹרִים שֶׁמּוֹצְאִים תַּלְמִידִים
שֶׁמּוֹצְאִים מוֹרִים שֶׁאֵינָם מְלַמְּדִים
אֶלָּא אֶת דִּקְדּוּק הָאוֹת הָאַחָת
שֶׁאֵין לָהּ דִּקְדּוּק זוּלָתִי הַדִּקְדּוּק
שֶׁנָּתַן לִשְׁנֵיהֶם אֱלוֹהִים.
מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

כָּרוּ אֶת קִבְרָהּ בְּהָרֵי הַגִּלְבּוֹעַ,
רָם וְרָחוֹק מִן הָעִיר אֲשֶׁר בָּהּ טָוְתָה
בַּשְּׁתִי וּבָעֶרֶב שֶׁלָּהּ אֶת חַיֶּיהָ.
כָּכָה צִוְּתָה.
הַמָּקוֹם שָׁם, גָּבוֹהַּ,
הָיָה מְקוֹם- כָּל-רְכוּשָׁהּ.
הִיא הָיְתָה חֲסוּכָה מִבָּנִים,
זֶה הִדְמִיעַ אוֹתָהּ בִּלְבָבָהּ בִּנְעוּרֶיהָ,
הָיָה לִשְׁכוֹל בַּחֲצִי יָמֶיהָ,
וּבְזִקְנוּתָהּ – הַשְׁלָמָה לְמַפְרֵעַ.
וְאָז בָּהִלּוּךְ הַשָּׁקֵט הַזֶּה
עַל רְצִיף הַיָּמִים הַנִּגְמָר לוֹ תָּמִיד
אָמְרָה הִיא לְאִישָׁהּ וְאִישָׁהּ אָמַר לָהּ
נַעֲלֶה עַל הָהָר
וְנִבְנֶה שָׁמָה בַּיִת
לַחֲסוּכֵי אַהֲבַת אָב וָאֵם
שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם לְבֵינֵינוּ נִימֵי
קִשּׁוּרִים כָּלְשֶהֶם, שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים
תַּוֵּי פְּנֵיהֶם, אִישׁוֹנֵי עֵינֵיהֶם,
וְאֶת קוֹלוֹתֵיהֶם מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ
וְכָל שֶׁלְּעוֹלָם לֹא נִקַּח עִם לֶכְתֵּנוּ
מִכָּאן לַמָּקוֹם שֶׁאֵלָיו שָׁם נָשׁוּב
יִהְיֶה לַיְלָדִים
וּלְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ
לִנְשֹׁם בְּאָזְנֵיהֶם 'אֲהוּבִים'.
וְכַאֲשֶׁר
הֵם יִשְׁמְעוּ וְהֵם יַאֲמִינוּ
נִשְׁכַּב וְנִשְׁתֹּק כָּאן בֵּינוֹת לַסְּלָעִים.
כָּךְ הָיָה.

מוֹרָתִי בִּקְהַל תַּלְמִידֶיהָ
יָדְעָה אֶת כָּל אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹתֵיהֶם
אֶחָד אֶל אֶחָד, לִפְנַי וְלִפְנִים,
אֲבָל מוֹרָתִי לֹא חָיְתָה בַּעֲבוּרָם.
מוֹרָתִי חָיְתָה בַּעֲבוּר מוֹרוּתָהּ
וּמֵתָה בִּמְלֹא הֶעְדֵּר הוֹרוּתָהּ
שְׁלֵמָה כְּבַזֶּלֶת הָהָר.
מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

מְעַטִּים מִשֵּׂאת הָיוּ הַיָּמִים
שֶׁעָשְׂתָה מוֹרָתִי בְּעוֹלָמֵנוּ הַזֶּה.
עַל פִּי הַבְּרִיּוֹת הֶאֱרִיכָה יָמִים
כִּי זֶה כָּךְ הַבְּרִיּוֹת,
אִם זָקַנְתָּ תִּשְׁכַּחְנָה
כִּי אֵין בַּזְּמַן שֶׁאֵין לוֹ רֵאשִׁית
וְאַחֲרִית חַיִּים אֲרֻכִּים בִּכְלָל
וְאֵין בַּנִּמְצָא מִי שֶׁמֵת שְׂבַע יָמִים
אֶלָּא מוּל הַמֵּת שֶׁכָּבָה בְּפִתְאוֹם
וּבַמֶּה זֶה נֶחְשָׁב?
סִפַּרְתִּי לְמִי מֵרֵעַי כִּי נָטַלְתִּי
שָׁעָה יוֹם אֶחָד וְהָלַכְתִּי אֶל בֵּית
מוֹרָתִי, שֶׁהָיְתָה לְאַלְמָנָה, לְבַקְּרָהּ,
וְהוּא לְתֻמּוֹ הִתְמִיהַּ מִיָּד
פִּלְאֵי פְּלָאִים, הִיא עוֹד בַּחַיִּים?
מָתַי נִסְתַּלְּקָה מוֹרָתִי מֵחַיָּיו?
מוֹרִים לֹא מֵתִים יוֹם אֶחָד.
הֵם חַיִּים לִפְעָמִים רַק שָׁעָה.
לִפְעָמִים הֵם חַיִּים שָׁנָה אוֹ אַרְבַּע,
לְעִתִּים יוֹתֵר, עַד שֶׁשְּׁמָם נִשְׁכָּח
וְאוֹבֵד בֵּין שׁוּרוֹת הַסִּפּוּר הַנִּמְחָק
שֶׁל הַתְּמוֹל הַשִּׁלְשׁוֹם הַדּוֹהִים עַל הַגְּוִיל
אֲשֶׁר בּוֹ כְּתוּבִים דִּבְרֵי הַיָּמִים,
אוֹתָם הַמּוֹרִים כָּךְ, אוֹתָם הֵם עַצְמָם
אֵינָם מֵתִים יוֹם אֶחָד
וְיֵשׁ מוֹרִים שֶׁחַיִּים לְעוֹלָם
וְאֵינָם
מֵתִים גַּם אַחֲרֵי בּוֹא מוֹתָם.
מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

חַדְרָהּ הָיָה אוֹר.
לֹא הָיְתָה בּו זִקְנה.
סְפָרִים. קְרִיאָה, לֹא עִיּוּן, פִּסְלוֹנִים
מֵאֵי וּמִשָּם בִּמְסוֹף מַסָּעוֹת
שֶׁכְּבָר תַּמּוּ מִזְּמַן.
תְּמוּנוֹת אֲחָדוֹת,
כִּתַּת יְלָדִים, הִיא בָּרֹאשׁ, צְעִירָה,
נְטִיעוֹת טוּ בִּשְׁבָט, הִיא חוֹפֶרֶת גֻּמָּה,
אַחָת הוּא וְהִיא מְטַיְּלִים עַל הַחוֹף
וְהָרוּחַ אָבִיב בִּשְׂעָרָהּ.
קַנְקַן מַהְבִּיל. שְׁנֵי סְפָלִים לְבָנִים
עַל מַגָּשׁ, קַעֲרַת עֻגִּיּוֹת קְטַנָּה.
יוֹשֶׁבֶת. מוֹזֶגֶת. צָמִיד מֻכְסָף
עַל פֶּרֶק יָדָהּ הָרוֹעֶדֶת קִמְעָה,
צוֹחֶקֶת אוֹמֶרֶת אֲנִי זְקֵנָה,
לֹא נוֹרָא, שְׂמֵחָה שֶׁבָּאתָ הֵנָּה
פֵּרוּשׁ לְ'גִּילוּ בִּרְעָדָה'.
שְׁטֻיּוֹת. סַפֵּר מַה קּוֹרֶה.
אִשְׁתְּךָ, שְׁלוֹמָהּ. בְּנוֹתֶיךָ, שְׁלוֹמָן,
מַה לָּמְדוּ מֶה הָיוּ, לְמִי הֵן נִשְּׂאוּ,
כְּבָר יָלְדוּ לְךָ נְכָדִים, יָפֶה.
בָּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם.
תֵּדַע הֲלֹא כֵן
לְבָרֵךְ אֶת הַשֵׁם,
גַּם אַתָּה כְּבָר אֵינְךָ
לֹא יֶלֶד לֹא נַעַר לֹא עֶלֶם יַלְדִּי...
לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר, מֶה הָיִיתִי אוֹמֵר
'הָפוּךְ עַל הָפוּך הִנָּךְ כֹּה מְשֻׁעֲשַׁעַת
כֹּה מְשֻׁעֲשַׁעַת הִנָּךְ מוֹרָתִי...' ?
לֵאָה? תְּמוּנָה. לֹא תַּכִּיר. כְּנֶגְדָּהּ
תְּמוּנָה בְּטִיּוּל הַכִּתָּה בְּתָשָׁ'ח.
שָׂרָה. הִנֵּה פָּנֶיהָ כִּתְמוֹל,
וּתְמוֹל כְּבָר חָלַף לוֹ מִזְּמַן וְאֵין כְּלוּם
הַיּוֹם הַדּוֹמֶה כְּהוּא זֶה לָאֶתְמוֹל.
גִּדְעוֹן. הוּא רוֹפֵא. הִנֵּה הוּא וּבָנָיו
וְאִשְׁתּוֹ. בְּבֵיתוֹ בִּנְיוּ יוֹרְק כִּמְדֻמֶּה.
פִּרְחָח. כְּמוֹ זֶה שֶׁשָּכַחְתִּי אֶת שְׁמוֹ
וְסָלַחְתִּי גַּם לוֹ, מָתוֹק, וְנוֹכֵל.
הֲדַסָּה. נֶאֱמָנָה. בָּאָה כָּל שָׁנָה.
כּוֹתֶבֶת לְיוֹם הוּלַדְתִּי. הֲתֵדַע
אֵינֶנִּי מוֹנָה כַּמָּה מִכְתָּבִים
שֶׁכָּתְבָה לִי לְיוֹם הוּלַדְתִּי שְׁמוּרִים
עִמִּי פֶּן אֵדַע
כִּי זָקַנְתִּי מְאוֹד וְסוֹד שֶׁכָּזֶה
אֵין אָדָם מְגַלֶּה אֶלָּא בְּשָעָה
שֶׁאֵין שׁוֹלְחִים עוֹד לְיוֹם הוּלַדְתּוֹ
מִכְתָּב
כִּי אֵינֶנּוּ
וְגַם הֲדַסֶּה
לֹא שׁוֹלַחַת יוֹתֵר
שׁוּם מִכְתָּב.
שָׁתַקְתִּי.
אָמְרָה אֲנִי עֲיֵפָה.
דִּבַּרְנוּ הַרְבֵּה עַל מַה שֶּׁהָיָה
וַאֲפִלּוּ עַל מַה שֶׁיִּהְיֶה.
לֵךְ לְשָׁלוֹם.
לֹא קַמְתִּי מִיָּד.
לֹא דִּבַּרְנוּ בִּכְלָל.
לּא עַל מַה שֶּׁהָיָה
לֹא עַל מַה שֶּׁיִּהְיֶה
וְאָמַרְנוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה.
מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

הָלַכְתִּי לִי אָז בָּרְחוֹב וְהִבַּטְתִּי סְבִיבִי,
הָעוֹלָם עוֹד הָיָה עוֹלָמִי
אַךְ כְּבָר לֹא הָיָה עוֹלָמָהּ.
הִיא הָלְכָה
מִמֶּנּוּ בְּטֶרֶם תָּמוּת
וַאֲנִי לֹא הָיִיתִי אֶצְלָהּ אֶלָּא
לְרֶגַע קָסוּם שֶׁל פְּרִידָה
שֶׁאֵין בּוֹ דָּבָר שֶׁאֵינֶנּוּ דּוֹמֶה
לְכָל הָרְגָעִים שֶׁהָיוּ וְנוֹתְרוּ
כְּמוֹ הַטִּפּוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם יוֹרֵד
שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶן וְלוּ אַחָת שֶׁאֵינָהּ
דּוֹמָה לְכָל הַטִּפּוֹת זוּלָתָהּ.

הִיא הָלְכָה לְפָנַי תְּמִירָה. לְבוּשָׁה
כֻּתֹּנֶת שֶׁל קַיִץ פְּשׁוּטָה וּצְנוּעָה,
חֲצָאִית בְּהִירָה, סַנְדָּלִים שְׁחוֹרִים,
פָּנִים שֶׁל עֵינַיִם טוֹבוֹת וּלְסָתוֹת
נְחוּשׁוֹת וּשְׂפָתַיִם דַּקּוֹת נְכוֹנוֹת
לִשְׁתֹּק וְלוֹמַר וְלִרְמֹז וּלְצַפּוֹת
לַדִּבּוּר שֶׁמִּמּוּל בְטֶרֶם תִּהְיֶינָה
נָעוֹת בִּקְלִילוּת נִנּוֹחָה וּבְטוּחָה.

הִיא לֹא בָּאָה מִכָּאן. הִיא הָיְתָה אַגָּדָה.
אָמְרוּ כִּי הָיְתָה
קְצִינָה בְּחֵילוֹ שֶׁל הוֹד מַלְכוּתוֹ
וְנִצְּחָה לְבַדָּהּ מִלְחָמוֹת אֲלוּמוֹת.
לֹא כֵן, אָמְרוּ , מֵהֹדּוּ בָּאָה
לְשָׁם בָּרְחָה מֵאֵיזוֹ עֲיָרָה
שֶׁבָּהּ הָיְתָה לִצְנִינִים כִּי הָיְתָה חֲכָמָה
יוֹתֵר מִכָּל לַמְדָנֵי הַשּׁוּרָה.
אֲחֵרִים סִפְּרוּ כִּי הִיא סוֹד, וְאֵין אִישׁ
בָּעוֹלָם יוֹדֵעַ מֵאַיִן בֵּיתָהּ
וְאָבִיהָ נָסִיךְ וְאִמָּהּ בַּת מַלְכָּה
מִזֶּרַע מַלְכוּת בֵּית דָּוִיד שֶׁאָבְדוּ
בְּיַעַר אֶחָד שֶׁבָּהֶם הִסְתַּתְּרוּ
בַּיּוֹם בּוֹ נוֹדַע כִּי הָיוּ יְהוּדִים.

הִיא הָלְכָה לְפָנַי בָּרְחוֹב הַהוּא
וְכָל הַכִּתָּה הָלְכָה גַּם הִיא
סָמוּךְ אַחֲרֶיהָ וַאֲנִי גַּם אֲנִי
הָלַכְתִּי עִמָּהּ בְּתוֹכָהּ
וְקָשַבְתִּי הֵיטֵב לְמַה שֶּׁאָמְרָה
וְאֵינֶנִּי זוֹכֵר, חַיַּי, מָה אָמְרָה,
אַחָת רַק אֶזְכֹּר
כִּי אֵין בָּעוֹלָם
מוֹרָה שֶׁהָיְתָה מוֹרָה כְּמוֹתָהּ
וּלְבוּשָׁהּ כִּלְבוּשָׁהּ
וּפָנֶיהָ כִּפְנֵי
פָּנֶיהָ שֶׁלָּהּ
וְקוֹלָהּ כְּקוֹלָהּ
וּמַה שֶּׁאָמְרָה
לֹא אָמְרוּ מֵעוֹלָם
וְעַד הָעוֹלָם
פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

כוכב יאיר 15.08.08
טו באב התשס'ח


הניקוד: הדסה שפירא, טירת-צבי (בני-ברק),


 



+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page

נותני חסות :





הודעות אחרונות מהפורומים

לייבסיטי - בניית אתרים