להיפטר מ"ההנהגה" הנוכחית

פרופ' גבי שפר 

  עתה לאחר הודעתו של אהוד אולמרט, ברור כי בקרוב ייערך שינוי בראשות הממשלה, או שייערכו בחירות חדשות. כל אחת משתי ההתפתחויות האלה, ומצבה הרעוע מאד של הדמוקרטיה הישראלית, מעלים בפעם המי יודע כמה שאלות נוקבות לגבי העומדים בראש המערכת הפוליטית הישראלית, אלה המכונים "מנהיגי" ישראל.
משיחות עם אנשים רבים בחברה הישראלית ומסקרי דעת הקהל המתפרסמים לעיתים קרובות עולה באופן מובהק כי, מצד אחד, רוב הישראלים מואסים באישים העומדים כיום בראש המפלגות הגדולות השונות בישראל, ורק מעטים ביחס תומכים באישים האלה, כולל באישיות הפופולארית ביותר ביניהם – בנימין נתניהו, ומצד שני, רק מעטים מעלים ספקות בקשר לפוליטיקאים אחרים בעלי יומרות.
הסקרים מעידים גם כי במידה לא מעטה חוסר האמון הכוללני כלפי הפוליטיקאים הבכירים קשור בעיני רבים בחברה הישראלית בייחוד לגילויי השחיתות הרבים בקרב הפוליטיקאים המוליכים. אולם, יש כאלה שמסיבות שונות, בדרך כלל משיקולים אישיים אגואיסטיים לחלוטין שלהם, מפקפקים או אינם תומכים בפרישתם של ראשי המפלגות האלה, ויש כאלה הממתינים לראות מה תהיינה ההתפתחויות העתידיות בתחום הזה.
אבל, את השאלות הבסיסיות בדבר מעמד האישים האלה צריך לנתח לא רק בגלל שחיתות שכמה מהם גילו, או מגלים, אלא על בסיס כמה שיקולים נוספים, ואלה לא נדונים במידת הצורך.
התשובה הבסיסית לשאלות האלה היא כי טוב יהיה אם אולמרט ובני דורו הפוליטיים – ובכללם, אהוד ברק, עמיר פרץ, בנימין נתניהו, סילבן שלום, אלי ישי, אביגדור ליברמן, מאיר שטרית, ואפילו שאול מופז ואחרים – היו פורשים מרצונם. אם לא יקרה כדבר הזה הציבור הישראלי צריך לגרום לכך שיפרשו כמה שיותר מהר. וזאת כאמור, בגלל שורה ארוכה של סיבות וגורמים.
ראשית, ישראל זקוקה לדור חדש של פוליטיקאים מוליכים בגלל התרבות הפוליטית הלקויה מאד של בני הדור הנוכחי. הדבר מתבטא בהיבטים רבים של מחשבותיהם, או אי מחשבותיהם, ושל עמדותיהם הפוליטיות. אישים אלה לוקים בהעדפה ברורה של האינטרסים העצמיים האגואיסטיים שלהם ושל מקורביהם בעלי ההון, בעלי האינטרסים הפוליטיים, ובעלי האינטרסים הביטחוניים כביכול. כל אלה מעדיפים את האינטרסים שלהם על פני האינטרסים של הכלל. בין היתר, דבר זה מתבטא באימוץ התפישה הניאו-ליברלית הקיצונית שלהם, והדאגה הרבה לבעלי הממון שמהווים חלק מאותו הקשר של "הון ושלטון," שכל כך מרבים לדבר עליו בשנים האחרונות, ושרוב הפוליטיקאים מעורבים בקשר הזה.
שנית, כל הפוליטיקאים "הבכירים" אינם מבינים לאשורה את המשמעות האמיתית של משטר דמוקרטי על כל היבטיו הפורמאליים והבלתי פורמאליים. בעיקר, הם אינם מבינים ואינם מקבלים כלל ועיקר את המרכיב הבסיסי ביותר בתפישה הדמוקרטית על כל גווניה. מרכיב זה הוא שהריבון האמיתי הוא ציבור האזרחים הרחב, ובמקרה הישראלי ציבור זה צריך לכלול גם את המיעוטים השונים כאן המודרים מזכויות רבות. הם אינם מבינים כי הם צריכים לשרת את כלל האזרחים ולא את עצמם ואת המגזרים הקטנים של המקורבים אליהם. למעשה, הם הפכו את היוצרות – הם הפכו את הציבור הרחב למשרת שלהם, בין היתר על ידי שימוש מושחת במשאבים הציבוריים לצרכיהם הפרטיים.
שלישית, הם אינם "מנהיגים מעצבים". הם חסרי יכולת לנסח בכלל, ובייחוד לנסח מחדש, אידיאולוגיות מקיפות ראויות לשמן שתהוונה בסיס לסדר יום חדש ולדיונים ציבוריים מעמיקים על כיווני ההתפתחות של ישראל, ובעקבות זה תהוונה בסיס למצעי המפלגות השונות. ובאותו הקשר עצמו, הם אינם מסוגלים לקבוע בצורה ברורה את המדינויות המעשיות שממשלות ישראל צריכות לאמץ בכדי לצאת מהביצה הפוליטית הטובענית שישראל שקועה בה.
רביעית, יכולותיהם להבין כהלכה את התהליכים המתרחשים בישראל ובסביבותיה השונות הן מוגבלות מאד. הדבר בא לידי ביטוי מובהק במלחמות האחרונות שישראל יזמה, ובייחוד, כמובן, במלחמת לבנון השנייה, ובהתייחסות להיבטים חברתיים ופוליטיים שונים בסביבה הפנימית בישראל, במזרח התיכון ובמערכת הבינלאומית. כל אלה הוליכו ועוד יוליכו לטעויות מהותיות בדבר דפוסי ההתנהגות הישראלית בעיתות משבר, ולא פחות מכך בעיתות שלאחר משברים.
אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה היבטים המעידים על חוסר יכולתם הבסיסית ביותר של הפוליטיקאים הבכירים להנהיג את המדינה ואת כל אזרחיה. כאמור, הצטברות כל הגורמים האלה מוליכה למסקנה חד משמעית – הם צריכים לפנות את הבמה הפוליטית.
בכדי שישראל תמשיך להתקיים כמדינה דמוקרטית אפקטיבית חיוני שיופיע דור חדש של אישים שיהיה משוחרר ולא נגוע בכל המגרעות היסודיות שמניתי כאן, ובעוד מגרעות שלא נמנו כאן אבל הן קיימות אצל אישים אלה.
הבעיה הגדולה היא שהופעתו של דור חדש כזה, שלא יפגין את כל החולשות הבסיסיות שנמנו לעיל, לא נראית באופק. בגלל סיבות רבות ושונות, שאין כאן מקום לנתחן, אנשים צעירים מוכשרים אינם מצטרפים לפוליטיקה ומשאירים את הבמה לאנשים כמו אולמרט ובני דורו הפוליטי. ולמרות זאת, כל "האולמרטים" צריכים לנטוש את המערכת הפוליטית ולחיות כאנשים פרטיים על המשאבים שצברו, לעיתים קרובות שלא כדין.
קרוב לודאי כי הדבר לא יתרחש במהרה בימינו, אבל חיוני שהציבור יחשוב במונחים כאלה ויתחיל לעסוק בכך. אחת הדרכים שיוליכו לשינוי העמוק החיוני הוא הצטרפותם של אישים חדשים, ובעיקר צעירות וצעירים מבחינת הגיל, למערכת הזו.