הבחירות והדמוקרטיה הישראלית הפגומה בצל ה"מלחמה"

פרופ' גבי שפר 

  כלל לא מפתיע שכבר ביום הראשון אחרי ה"מלחמה" בעזה (מלחמה במירכאות כפולות, כיוון שאכן זה היה מבצע צבאי אגרסיבי כנגד ארגון טרור בעל אמצעים מוגבלים), חזרו כל המפלגות והאישים הקשורים בהם לנהל את מסעות הבחירות שלהם. ובין היתר, בהקשר הזה, התפרסמו סקרי דעת קהל שהתקיימו במשך המבצע ולאחר סיומו על התוצאות האפשריות של הבחירות. מרוב הסקרים הסתבר כי המבצע בעזה לא שינה הרבה ביחסי הכוחות הצפויים בכנסת הבאה.
לפי סקרים אלה עדיין הליכוד מוביל מבחינת הייצוג בכנסת הבאה, אחריו קדימה, אחריה העבודה וישראל ביתנו וכו'. כידוע וכמובן, אין להסתמך על הסקרים האלה כשבאים לנבא את התוצאות הריאליות של הבחירות, כיוון שבעקבות שינויים תוך-מדינתיים וחוץ-מדינתיים יכולים לחול שינויים של הרגע האחרון לפני הבחירות. אם תחולנה התפתחויות בלתי צפויות לכיוון זה או אחר, תתכנה תוצאות שונות.
יחד עם זאת, שוב כידוע, אין ספק שהשמאל ומה שמכונה "שמאל-מרכז" ממשיכים להיחלש או לדרוך במקום. והימין, כולל הימין הקיצוני, המתבסס גם על המפלגות החרדיות והדתיות, מתחזק במידת מה. קשה לקבוע כבר עתה אם המבצע הצבאי תרם להמשך התהליכים האלה. ממבט ראשון מסתבר כי המבצע הזה לא תרם לתפנית משמעותית בהתייחסות הציבור למפלגות השונות.
לעומת זאת, המבצע הצבאי הבעייתי תרם עוד להדרדרות הדמוקרטיה הישראלית. ראשית, צריך לחזור ולציין דבר שאיננו מובן לרוב אזרחי מדינת ישראל, כולל הפוליטיקאים הבכירים והזוטרים ורבים מאנשי התקשורת – מדינת ישראל איננה דמוקרטיה ליברלית מבוססת. זו היא אך ורק דמוקרטיה פורמאלית. משמע, זו היא דמוקרטיה שיש בה אמנם חופש ביטוי די רב (המוגבל על ידי הצנזורה הצבאית), ויש בה בחירות כלליות די חופשיות (שאינן נקיות משחיתות), אך כמה מהדברים המציינים דמוקרטיות ליברליות של ממש אינם מתקיימים כאן.
שני הדברים החשובים ביותר שאינם מתקיימים בדמוקרטיה הישראלית הם: ראשית, אי הבנה וחוסר הכרה בכך שהריבון האמיתי אינם הכנסת והממשלה, אלא האזרחים. והדבר השני, הקשור למאפיין הקודם, היא אי היכולת של האזרחים להשפיע על המדיניות הננקטת על ידי הממשלה המונחית על ידי קציני צבא ופקידי ממשלה. אלה שולטים למעשה בכל מה שמתרחש בישראל.
בהמשך לדברים שצוינו בראשית המאמר הזה בקשר להשפעת המלחמה על הדמוקרטיה הישראלית, ישנן לפחות שלוש השפעות שליליות על הדמוקרטיה, שחוזקו על ידי המבצע הצבאי, ושאפשר לזהות אותן די בנקל.
ההשפעה הראשונה היא קבלת האלימות כאמצעי יחיד הנועד לפתור בעיות חברתיות ופוליטיות. קצת כתוצאה מלקחי מלחמת לבנון השנייה הכושלת, וקצת מסיבות אחרות, כל המנהיגים הישראליים תמכו בהפעלת הצבא באופן אלים על החמאס בעזה. רוב קציני הצבא והחיילים שהתראיינו אחרי המלחמה אמרו בגילוי לב שהשימוש באלימות היה הדרך הנכונה לנהל את המבצע. ורוב מוחלט של תושבי ישראל היהודים, וביניהם הפוליטיקאים הבכירים, קיבלו את הגישה הזו. התפישה הזו רק תגביר עוד את האלימות המציינת את החברה הישראלית מזה זמן רב, והיא אחד מהמוקשים הפנימיים החמורים ביותר לדמוקרטיה ליברלית אמיתית, שבה הבעיות נפתרות ללא שימוש באלימות.
ההשפעה החמורה השנייה היא על מעמד הפלסטינאים הישראליים. הניסיון החוזר למנוע ממפלגות פלסטינאיות ישראליות להשתתף בבחירות, ההשוואה של חסידיהן לאנשי החמאס, ורמזים על שיתוף הפעולה שלהם עם החמאס, מלמדים על החמרה נוספת בתחום הזה. מעמדם של הפלסטינאים הישראליים היה רעוע גם מקודם והם סבלו מאפליה הנוגדת כל עקרון דמוקרטי. מעמדם רק הורע עוד בעקבות המבצע הצבאי. תהליך זה עתיד לגרום להדרדרות נוספת בדמוקרטיה הישראלית, דבר שאיננו מובן לרוב הציבור והפוליטיקאים הישראליים.
ודבר שלישי שיחמיר עוד יותר את פגמי הדמוקרטיה הישראלית הוא השאיפה ל"מנהיג חזק," המתבטאת גם במסע הבחירות המתנהל אחרי המבצע הצבאי. השאיפה למנהיג חזק כזה, הנטייה החזקה להותיר בידיו ובידי עוזריו את קביעת המדיניות וקבלת ההחלטות, חוסר הרצון לברר את הסוגיות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות ולהשתתף בתהליכי ביצוע המדיניות, מתבטא היטב לא רק בעמדות הציבור אלא גם במסעות הבחירות של נתניהו, ליבני, ברק וליברמן, המאמינים בהסדר הבלתי דמוקרטי בעליל הזה שבו ניתנת עוצמה רבה למנהיג הנתפש כמנהיג חזק.
לבד משלוש הבעיות המרכזיות האלה, ישנן עוד בעיות אחרות הפוגעות בדמוקרטיה הישראלית המדשדשת מזה זמן רב, שבגלל קוצר המצע כאן, אין מקום להזכירן. אבל דומה שבניגוד לתוצאות של מלחמות שהתנהלו בחלקים שונים בעולם, ושהביאו לתהליכי דמוקרטיזציה מרשימים (כמו ביפן ובגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה) הרי המבצע הצבאי בעזה רק מחמיר עוד את מעמדה של ישראל במערכת העולמית, ולטווח הארוך את מצבה של הדמוקרטיה הישראלית הפגומה ממילא.