גסיסתו האיטית והלא-מכובדת של צו איסור פרסום

פרופ' גבי ויימן 

  אקדים ואומר: אין לי קשרים במשטרה, אין לי מקורות בפרקליטות, איני מצוי בחדרי חקירות של היחידה לחקירות הונאה ולמרות כל אלה, ולמרות צו איסור פרסום גורף ואימתני הכולל אפילו איסור על פרסום של תגובת ראש הממשלה הנחקר – ידעתי הכול על פרשת אולמרט מתחילתה. ידעתי מהי הפרשה, מהו נושא החקירה, מיהם הנחקרים. ידעתי על מר טלנסקי עוד לפני שהוסר צו איסור הפרסום. כל זאת, כאמור, לא בזכות רשת קשרים סבוכה או מקורות עלומים. אני פשוט קורא את מה שנכתב בתקשורת. כן, אותה תקשורת שצו איסור פרסום היה אמור לסכור את פיה, לחסום את דיווחיה. תקשורת זו, מודפסת, אלקטרונית ומקוונת – מצאה לה דרכים רבות לספר את הסיפור האסור.
בעוד צו איסור הפרסום בתוקף, מרהיב "ידיעות אחרונות" עוז (או ממרה מרות) ומפרסם בכותרתו הראשית כי החשד נגד ראש הממשלה הוא קבלת שוחד במזומן מאיש עסקים אמריקני הפועל בישראל. למרות צו איסור הפרסום כותב "ידיעות" כי אולמרט חשוד שקיבל במזומן סכומי עתק, הן בארץ והן בחו"ל. צו איסור פרסום? הצחקתם את "ידיעות". הם אפילו מספרים, שחור על גבי עיתון, כי איש העסקים בו מדובר נמצא בארץ ונחקר במשטרה ואפילו משתף פעולה עם חוקריו.
רוצים עוד קצת רמזים מחדרי החקירות? הנה: "ידיעות" גם מדווח לנו כי הפרשיה התגלתה במהלך חקירת אחת מהפרשיות האחרות, וגם יש עד המסייע לחוקרים. ומייד אחר כך מספר לנו העיתון ש"ביום רביעי שעבר נחקרה גם שולה זקן, מנהלת לשכתו לשעבר של אולמרט". תמונתו של עו"ד אורי מסר, במקרה או שלא, מתפרסמת אף היא, במרחק קטן מאד, במקרה או שלא, מהידיעה על קיומו של עד מפתח המשתף פעולה עם החוקרים.
כאשר העיתון של המדינה מדווח כך, ממהרים האחרים לצטט ממנו ובכך פותרים את עצמם מעולם של צווי אסור פרסום. ערוץ 2 היה הראשון לדווח על החקירה המיוחדת. "ידיעות אחרונות" מיהר לדווח על מהות החקירה ונושאה – וכל שאר אמצעי התקשורת מיהרו לצטט מהשניים. מהדורות החדשות בטלוויזיה התקשו לספר את הסיפור האסור לכן הסתפקו בהצגתו הויזואלית: על המסך הוקרנו תמונות של אולמרט (מודאג, מכונס בעצמו, יוצא מחקירות קודמות) אבל גם תמונות נוספות, "כאילו" במקרה: היו בהן תמונות של שולה זקן או של עו"ד אורי מסר, שותפו לשעבר של אולמרט. תנו לתמונות לספר את הסיפור, תנו לעיניים לצרף אותן ואנחנו לא סיפרנו כלום, אתם הצופים עושים את המלאכה.
ואם לא די בעיתונות המודפסת והמשודרת, באה עיתונות האינטרנט, העיתונות המקוונת שאותה לא מפחיד צו פרסום, אין לה אלוהים והיא לא מכירה בצווים כלשהם. שם, באתרי האינטרנט, מספרים הכול: חלק גדול בודאי אינו אמת, אך בין האתרים השונים יש כאלה שמספרים את הסיפור האמיתי. מי שמכיר את עולם התקשורת המקוונת יודע לנפות מבין הכוזבים, השקריים, המגזימים והמסולפים את אותם שידועים בהקפדה על אמינות ודיוק – יוכל למצוא את כל האסור בפרסום מוגש ישירות למסך המחשב האישי בביתו.
גם אם צווי איסור הפרסום חלים על התקשורת בארץ, הם בודאי לא מונעים מעיתונים בחו"ל, כמו ה"ניו יורק פוסט," לפרסם את כל הסיפור ובכלל זה שמות ותמונות. ואז מצטטת התקשורת הישראלית את ה"ניו יורק פוסט" ובכך נמנעה מהפרת צו איסור הפרסום כי היא "רק" מצטטת פרסום בחו"ל. מי שמוציא צווי איסור פרסום אינו מכיר כנראה את הזירה התקשורתית החדשה: יש בה תחרותיות נוקשה המביאה כתבים ועורכים להגמיש את גבולות האיסורים והצווים כדי להשיג יתרון של בלעדיות על מתחריהם. ערוץ נגד ערוץ, עיתון נגד עיתון, אתר אינטרנט נגד אתר אינטרנט וכל אחד מחפש את הידיעה הבלעדית אפילו במחיר של הפרת איסורים וצווים. ואם לא די בכך, התקשורת היום מצוידת בערוצים שאינם ניתנים לפיקוח או צנזורה: העיתונות המקוונת, במקרים רבים עיתונות אחראית ומקצועית, אך גם בה רבים עשבי הפרא. באתרי האינטרנט לא מכבדים צווים רבים וצו איסור הפרסום הוא רק אחד מהם.
צו איסור הפרסום גוסס לאיטו גסיסה איטית ולא מכובדת. ייתכן והוצאת הצו נובעת מהרצון לקיים חקירה יעילה יותר, למנוע מידע רגיש מהנחקרים ולבלום ניסיונות של שיבוש החקירות, תיאום עדויות ועוד. אבל הכוונות הטובות אינן מספיקות, לא בתקשורת הישראלית של היום, בודאי שלא מול פלטפורמות תקשורתיות בהן לא אפשרית הגבלת הפרסום. יתר על כן, האפלת התקשורת בעת עניין ציבורי רב ולגבי נושא או אישיות כה מרכזיים - מביאים להתפשטות שמועות. גם במקרה של חקירת אולמרט פשטו שמועות רבות שחלקן היו מוגזמות, מופרכות, קיצוניות ואף זדוניות. הוצאת צו לאיסור פרסום אמורה למנוע נזקים, לנהל חקירה תקינה בצל איפול תקשורתי אך בפועל עלולה להוליך לתוצאות הפוכות כאשר שמועות מתפשטות, עיתונאים מצטטים חצאי אמיתות, מדליפים אינטרסנטים מנתבים את הסיקור לכיוונים הרצויים להם והצדק בודאי שלא נעשה. הגיעה העת למערכות המשפט, המשטרה והפרקליטות לבחון מחדש את הצורך והיעילות של צו איסור הפרסום. הם יגלו כי מול אתגרי הזירה התקשורתית החדישה - השימוש בצו איסור פרסום הוא תרופה ישנה שתוקפה פג והיא מסוכנת לכל המשתמשים בה.