בניגוד לדעות רווחות, אני סבור שאין צורך בהפרדה בין דת ומדינה כדי שתהיה דמוקרטיה ליברלית. אין הפרדה בין דת ומדינה, לא בבריטניה ולא בשוודיה ולא בנורווגיה ולא בפינלנד ולא בדנמרק ולא בגרמניה ולא באוסטריה ולא בבלגיה. כולן דמוקרטיות ליברלית. אין אפילו צורך בהפרדה בין דת ולאום. יש קשר הדוק בין דת ולאום גם ביוון, באירלנד ובאיטליה. מבחינתי, יש רק דמוקרטיה משמעותית אחת, וזו הדמוקרטיה המערבית הליברלית, מה שאנחנו מכנים בספרות "דמוקרטיה חזקה". נכון שיש סוגים של דמוקרטיות ליברליות: דמוקרטיה נשיאותית ודמוקרטיה פרלמנטרית, אוניטרית ופדרלית.
אני סבור שגם הדמוקרטיה הקונסנציונלית בנוסח שוויץ, בלגיה, קנדה והולנד, היא דמוקרטיה ליברלית, מאחר ובה מתקיימים כל התנאים שפריד זכרייה, עורך כתב העת "פוריין אפרס" מביא במאמרו "עליית הדמוקרטיה הלא-ליברלית", בו הוא מגדיר את הדמוקרטיה הליברלית, כדמוקרטיה בה מתקיימות בחירות חופשיות והוגנות, שבה מתקיים שלטון החוק, שבה השלטון מוגבל, הכוח הפוליטי מפוזר, יש הפרדת רשויות וחירויות הפרט הן אכן ליבה של הדמוקרטיה. אני חושב שזו הגדרה נכונה. בנורווגיה, בשוודיה, בפינלנד, בבריטניה, בספרד, באיטליה, יש אוטונומיות ויש זכויות קיבוציות למיעוטים. אפילו בארצות הברית יש לאינדיאנים זכויות קיבוציות. למרות זאת, כל המדינות האלה הן דמוקרטיות ליברליות לכל דבר.
מול הדמוקרטיה הליברלית יש דגמים אחרים המתיימרים להיות דמוקרטיים, אבל אינם דמוקרטיים במלוא מובן המלה. לא דמוקרטיה אתנית ולא דמוקרטיה אסלאמית, לא דמוקרטיה יהודית ולא דמוקרטיה ציונית, כפי שהציע ישראל אלדד, ולא דמוקרטיה אפריקאית, ולבטח לא דמוקרטיה עממית ולא דמוקרטיה לאומית. לכל היותר, הן חצי דמוקרטיות, דמוקרטיות חלקיות. המושג שאני מעדיף הוא "דמוקרטיה עם כתמים". המושג דמוקרטיה אתנית נותן לגיטימציה לכל פגיעה בדמוקרטיה, בעוד שהמושג "דמוקרטיה עם כתמים", אומר שיש אמנם כתמים, אבל אלה כתמים על הדמוקרטיה, סטיות מהמודל הדמוקרטי הליברלי.
אני מבחין ארבעה כתמים עיקריים בדמוקרטיה הישראלית. הכתם הראשון הוא היעדר חוקה ליברלית, וחקיקת חירום לא ליברלית, כמו למשל פקודת העיתונות מתקופת המנדט. העובדה שרוב חירויות האזרח לא זכו עד כה לא לחוקה, לא לחוקי יסוד ולא לחוקים במדינת ישראל היא הכתם הראשון.
הכתם השני הוא בתחום דת ומדינה, דיני האישות. בלתי מתקבל על הדעת שאין לפחות אופציה של נישואים אזרחיים; בלתי מתקבל על הדעת בדמוקרטיה ליברלית שיש פסולי חיתון; בלתי מתקבל על הדעת שיש רשימות שחורות; בלתי מתקבל על הדעת שאין שוויון לרפורמים וקונסרבטיבים. אלה דברים שניתנים לתיקון, כפי שתוקנו באיטליה ובספרד ובאירלנד, ולאחרונה ביוון, שבה היו דיני אישות מאוד דומים למדינת ישראל, ותוקנו ב-1982.
הכתם השלישי, שלבטח ניתן להסרה, הוא הכתם של השטחים והשליטה הישראלית בשטחים.
הכתם הרביעי הוא בעניין המיעוט הערבי. כאן צריכה להיות דיפרנציאציה בין האלמנטים שאינם פוגעים באופייה הדמוקרטי-ליברלי של המדינה והאלמנטים שהם אכן כתם. אעשה את האבחנה הזאת. אני לא רואה סטייה מהמודל הליברלי בכך שמדובר במדינה יהודית. גם מדינות דמוקרטיות מערביות הן מדינות לאום. אני לא רואה אפילו כתם בהגדרת ישראל כמדינה דמוקרטית-יהודית, בתנאי שב"יהודית" הכוונה לא למדינה דתית. אני לא רואה כתם בכך שהדגל הוא יהודי והסמלים הם יהודיים. זה קיים גם בשוודיה וגם בפינלנד וגם בדנמרק וגם באנגליה. גם בחוק השבות אני לא רואה סטייה של ממש מהדמוקרטיה הליברלית. יש חוקים כאלה במדינות דמוקרטיות ליברליות אחרות. אני רואה בחוק השבות, לפי להגדרתו של פרופ' אסא כשר, "אפליה מתקנת" כלפי העם היהודי. גם הקשר עם התפוצות הוא לא סטייה מהמודל הליברלי הדמוקרטי. אני לא מקבל את התפיסה שדמוקרטיה ליברלית תחייב את ביטול אופייה היהודי-ציוני של המדינה.
אני כן רואה כתם בדמוקרטיה הישראלית בסטטוס של אדמות לאום, שלפיו יש קרקעות שאסור למכור אותן לערבים ואסור לערבים להתיישב עליהן. זה בלתי מתקבל על הדעת ואפשר לבטל את זה. בלתי מתקבל על הדעת התיקון לחוק יסוד הכנסת, שמאפשר לאסור על מפלגות שלא מכירות במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, להתמודד בבחירות. בעבר ניתנו קצבאות יוצאי-צבא לכל היהודים, גם אם לא היו יוצאי צבא, רק לא לערבים. ממשלת רבין- פרס ביטלה את זה. שום דבר לא קרה לא לביטחון ולא לאופייה של המדינה. אני רואה כתם בפעילות הממלכתית של הסוכנות היהודית בהתיישבות המיועדת רק ליהודים. אני חושב שאפליה בתעסוקה היא פסולה, ואני חושב שפסול לא לתת, בתחומי תרבות ודת, אוטונומיה ממשית למיעוט הערבי: אוניברסיטה ערבית, טלוויזיה ערבית, שליטה בחינוך הערבי. אלה כתמים אמיתיים, אבל ניתן להסירם ולשמור עם זאת על אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, וכדמוקרטיה ליברלית.
יש אזור דמדומים, שהוא התחום הביטחוני: תעסוקה במפעלים ביטחוניים, חברות בוועדת חוץ וביטחון, שירות צבאי וכו'. אני רוצה לקוות שגם זה יכול לבוא על פתרונו עם בוא השלום.

התהליך הראוי בעיני, במעמד הערבים במדינת ישראל, הוא אינטגרציה דמוקרטית של המיעוט. אינטגרציה אינה התמזגות לאומה אחת. אני לא רואה ניגוד בין אינטגרציה ואוטונומיה. אינטגרציה היא התרחקות מ"הדמוקרטיה" האתנית, ותהליך של התקרבות למצב תקין של השתלבות בדמוקרטיה ליברלית. התהליך הזה מורכב בראש וראשונה מביטול אפליות. היה ממשל צבאי, הוא בוטל, ואני בטוח שהממשל הצבאי בזמנו היה זוכה ללגיטימציה של רבים כחלק מהדמוקרטיה האתנית. הפקעת קרקעות מסיבית אינה קיימת יותר. מפלגות יהודיות היו סגורות לערבים עד שנות ה-70. זה לא קיים עוד, חוץ מאשר במפלגות הימין הקיצוני. עד 1980 מנעו התארגנות של מפלגות ערביות במישור הארצי, וזה לא קיים עוד.
אספקט שני של אינטגרציה דמוקרטית הוא השפעה של המיעוט על הפוליטיקה. ב-1984 הקול הערבי הכריע את הבחירות, מנע את ניצחון הימין והוקמה ממשלת ליכוד לאומי. כך ב-1988. ב-1992 הקול הערבי הכריע את הכף לטובת השמאל, ואחר כך הכריע בעד הסכם אוסלו. מיעוט שמכריע את גורל הבחירות הוא מיעוט שמקיים תהליך של אינטגרציה דמוקרטית, הוא לבטח לא מיעוט מדוכא וחסר כוח. בפריימריס במפלגת העבודה ב-1992, הקול הערבי הכריע את הכף לטובת רבין ונגד פרס. בבחירות להסתדרות ב-85', וב-98' הקול הערבי הבטיח רוב מוחלט למפלגת העבודה. הקול הערבי הבטיח את בחירתו של הנשיא הרצוג, את בחירתו מחדש של הנשיא וייצמן, ואולי גם של שמעון פרס כנשיא.
אספקט שלישי של אינטגרציה דמוקרטית הוא יצירת בריתות עם כוחות בתוך החלק היהודי של האוכלוסייה. בריתות של ממש ולא קואופטציה של נכבדים ורשימות, כפי שהיה בעבר. תתכן השתלבות של הגוש הערבי בגוש השמאל, כפי שיש השתלבות של הגוש הדתי בגוש הימין. ב-1984 המפלגות הערביות הביעו לראשונה נכונות לתמוך בממשלת שמאל, כגוש חוסם, וב-1988 הביעו נכונות להשתתף בקואליציה, אך מפלגת העבודה הייתה מוכנה אז רק לבלוק חוסם. ב-1990, ב"התרגיל המסריח", הייתה נכונות לקואליציה. לאחר מכן היה בלוק חוסם בשנים 1992-96. ממשלת שמאל הייתה בעצם בקואליציה א-פורמלית עם הגוש הערבי, שבהצבעות אמון תמכו בממשלה. ממשלת רבין עשתה רבות לסגירת פערים ואפליות נגד הערבים, וביטלה את הקצבאות ליוצאי צבא.
המפלגות הערביות שהשתתפו בקואליציה בהסתדרות, בשנות ה-90 לא היו בעבר חלק מהמימסד ההסתדרותי. אנחנו רואים צמצום פער בעמדות בין השמאל הציוני למפלגות הערביות, בעניינים כמו היחס למדינה פלסטינית, לרמת הגולן ולשוויון. נכון שהגוש הערבי לא השלים עם הציונות, אבל גם החרדים לא השלימו עם הציונות, והם השתלבו יפה מאוד בגוש הימין.
הבעיה היא לא לבסס פה מודל חדש של דמוקרטיה, אלא לבטל את הכתמים בדמוקרטיה הישראלית, ולעשותה דמוקרטיה ליברלית של ממש. זה אפשרי. לא צריך להשיג זאת באמצעות המודל של דמוקרטיה אתנית. אנחנו צריכים לשאוף להיות כמו שוודיה ונורבגיה וספרד ובריטניה והולנד ופינלנד, ולא כמו אסטוניה, סלובקיה, מלזיה, וצפון אירלנד, בתקופה שהייתה בה עריצות הרוב. דמוקרטיה ליברלית ולא דמוקרטיה אתנית, שאינה דמוקרטיה של ממש.