"החלום שלי הוא שהדתיוּת תהיה לבהּ של המדינה"

הרב בנימין לאו 

 אני חניך הציונות הדתית של מערכות החינוך הדתיות-לאומיות הקונבנציונאליות, וגם אנחנו למדנו את מגילת העצמאות. מגילת העצמאות שאני למדתי היא שונה - אותן מילים, אותם מרכיבים והיא שונה. מקומה של המדינה היהודית בלבהּ של המגילה הזאת בעיניי היא כמעט לבהּ, או אופייה או נשמתה של המגילה. אי אפשר בעיניי לקרוא את המגילה הזאת בהיעדר יהדותה. הניסיון לקרוא את המגילה בעבריות שבה, לראות את העם העברי ששב לאדמתו, זה לא רק אמירה כנענית של עברי, של "עברי אנוכי" במובן של איזושהי זהות ישראלית טריטוריאלית גיאוגרפית שאין לה בעברה הלאומי- התנ"כי, מעבר לקודים תרבותיים. אני מזהה בחזון הציונות של מוריי ורבותיי את המפתח הראשי לדלת שמכניסה אותנו למדינת ישראל.
כאן אני רוצה להעמיד ישר את נקודת המחלוקת העמוקה ביותר, ואני לא יכול להגיד שביני לבין שולמית אלוני, כי בכל זאת אני דור של תלמידיה, אבל בין מוריי ובינה אני חושב שהמחלוקת הגדולה היא שכשאתה מסתכל על הקיר מאחורה אתה שואל מי התמונה שאתה תולה מעל ראשך ? אנחנו תמיד נוהגים לומר דמות דיוקנו נראתה לי. אתה מסתכל על אבות מייסדים. ניסיתי לחקור בספרה של שולמית אלוני ולשאול: את מי את שמה בתמונה בחדר שלך ואת אומרת "אבות מייסדים". הרי לא נשארים שם הרבה שאינם שחוטים בספרה כהלכה. זאת שאלה רצינית מאוד מאוד. כלומר, הדמוקרטיה המהותית נמצאת שם, אבל אני חיפשתי פנים, חיפשתי דיוקן.
אני יכול לומר שבהרבה דברים איני מסכים עם חבריי ששמים את דמות דיוקנו של הרב קוק על ראש שמחתם והם אומרים שהוא האב המייסד. אחרים ישימו את תמונתו של הרצל. לפחות פרק אחד בספר היא מקדישה למיקום של הדת בחברה הדמוקרטית בציטוט גם מתוך הרצל, גם מתוך חיים וייצמן - לסגור את הדתיים, כמו את החיילים במחנות הצבאיים, בבתי הכנסיות שלהם, קרי להפריד בצורה ברורה ומוחלטת בין אורחות החיים הדתיים לבין המדיניות וההתנהלות של החברה הדמוקרטית.
אני רוצה לומר שהחלום שלי הוא הפוך. החלום שלי הוא שהדתיוּת תהיה לבהּ של המדינה. השאלה היא כמובן איך אני מסביר, או איך אני מפרש או איך אני מפשר את משמעות הדתיות. כאן אני מוצא סתירה פנימית בספר, מכיוון שבחלק אחד של הספר היא טוענת: בואו נקרא את חזון הנביאים, בואו נראה את דופק החיים של היהדות, היהדות המקורית, היהדות הערכית, היהדות החזונית. כלומר כזה ראה וקדש. לאחר מכן שולמית אלוני מדבר על הנאורות, במירכאות תמיד, של היהדות, שלקחה את המוסר והביאה אותו אלי פי פחת. אני חושב שיש פה באמת איזה תרתי דסתרי. יש פה איזושהי מערכת שצריך להחליף.
למשל, כשאני מגיע לפרק על הממזרים, בעמ' 130 בספר, היא מתארת סיפור קשה מאוד, שבסופו של דבר הרב גורן הצליח להציל את הממזרים. בציניות מאוד מאוד שקופה את כותבת "הרב גורן בדק ומצא שהיה 'פגם' בנישואיה הראשונים של האישה". את קורצת לקורא ואומרת: בינינו, הרי אם הייתם רוצים להיות פורמליסטים על פי החוקים שלכם, אז הסיפור הוא סיפור של ממזרוּת. אבל אני לא מקבלת את הקודים האלה. אני מערערת מהיסודות הראשונים של הקודים. זאת לא אמירה שלי אלא אמירה שלך. את כותבת "כפו רבנינו 'הנאורים' כי זה מעוות שלא יוכל לתקון". כאן שואל הילד מי זה "רבנינו הנאורים".
מי שקרא עד כאן, עד עמ' 130, ראה שהספר מחולק מאוד ברור בין חזון היהדות הנאורה של קדמונינו, נביאינו וראשונינו, שהם היו אנשים מוסריים וערכיים, עד שבאה היהדות והתקלקלה בשנות גולה, ואז נהייתה כעורה ולא מוסרית ודורסנית ואלימה וכו'. אבל כשאתה קורא את הפסקה "קבעו רבנינו הנאורים" היא מתכוונת אולי למקרא ואולי לפרשני המקרא הראשונים, שהם החכמים הראשונים, ואז אתה אומר: רגע, גם הם כבר "נאורים"? אז מי נשאר לנו? מי נשאר לנו באבן על אבן שעליהם אנחנו נביט ונגיד כזה ראה וקדש? בעצם את ממוטטת באמירות שכאלה את הבניין כולו, אם נגיד בשפה הישראלית  את שופכת את התינוק עם המים. אני מרגיש פה החמצה איומה.
אגיד את זה בקצרה: אני מרגיש שהספר מקטלג. הוא אומר: דתיים, אתם אנטי-דמוקרטיים במהותכם, על כל מרכיבי הדמוקרטיה. אני מרגיש שזאת החמצה איומה מכיוון ששולמית אלוני כן מגלה לנו בתוך הספר את נשמת אפה של היהדות, שיש בה את כל פוטנציאל החינוך והערכים הדמוקרטיים. יש פה בעיה של תרגום. אני חושב שאם היינו באים, ואני אומר את זה עכשיו כרב אורתודוכסי, שזה הקהל המושמץ ביותר בספר הזה, אם אנחנו היינו באים ואומרים: בוא נחזיר עטרה ליושנה וניקח את ערכי היהדות על אלפיים שנותיה. לא נחסום אותה במקרא או בפרשנות חז"ל, אלא בואו נתקדם עם היהדות שהייתה תמיד רגישה ומוסרית ודואגת לפרט ולחלש, ונעצים את אותם אלמנטים מתוך היהדות ונראה לנו, קודם כל לעצמנו, נעצים בעצמנו את דמותה של היהדות הדתית, המוסרית בתוך עולמה של האורתודוכסיה - נייצר שיווי משקל אחר לגמרי. אני חושב שזאת טעות עמוקה לבוא בהתקפה של חיץ, של מחנאות, ולומר: אני הדמוקרטיה, אתם הדת, לכו אתם לדרככם ואני לדרכי. הספר הזה מסרב בתוקף למצוא פשרה של אמנה, או משהו שיכול למצע בין הכותר שנוא נפשך יהדות ודמוקרטיה. את לא מוכנה לקבל את הכותר הזה. את יוצאת נגדו בשצף קצף לאורך כל הספר ועל ידי זה את מבקשת בעצם לומר כמו במשפט שלמה  גם לך וגם לי לא יהיה.
אני בא בשם הישראליות שבי ובשם היהדות שבי ובשם אולי גם הרבנות שבי ואני אומר: בואי נרוויח את הילד הזה, בואי נציל את הילד הזה. אם אני אֶלמָד ואֲלמד את היהדות הדתית שלי, שבי ושלי, אלמד את האלמנטים העמוקים ביותר של הדמוקרטיה, ואת תלמדי את האלמנטים העמוקים ביותר של הדמוקרטיה ואנחנו נחבר את זה לעולם אחד של איזשהו מקף. אני רוצה לומר שיש איזשהו מקף שהוא אמיתי, שהוא לא מלאכותי. נורא הכאיב לי הכתוב בעמ' 69 על האמנה, שאת כותבת על אחת ההצעות: "בסוף מרץ 2006 דנו בהצעות ברצינות רבה. הייעוץ המקצועי היה בידי משפטנית, אמנם מוכשרת, אך היא זו שיצרה או פרסמה 'אמנות' (תמיד המרכאות האלה הן הקריצה שלך לקורא) עם רבנים מהסוג ששום דמוקרט הומניסט לא יכול לקבלן".
אם אני מבין נכון את מתכוונת לגביזון ומדן ואת אומרת ששניהם עשו מעשה שהוא בעצם יצור כלאיים ממזרי. אני לא מוכנה לקבל את האמנה הזאת. המשפטנית הזאת, שהיא אמנם מוכשרת, אבל היא הלכה למקום שהוא אנטי-דמוקרטי והומניסטי בהיותה משתפת פעולה עם רב מתנחל, ראש ישיבת הר עציון. בהיכרותי עם הרב המתנחל הזה מישיבת הר עציון, אני אומר: אם לא נעשה אמנה כזאת - עם מי נעשה אמנה?
כאן אני מגיע לטרגדיה של החברה הישראלית ומר"צ בתוכה. קל מאוד לעשות דמוקרטיה קואליציונית של מר"צ עם החרדים. זורקים כל מיני עצמות שמנות בצורת תקציבים: קחו אתם את מוסדות החינוך שלכם, קחו את כספי התזנונים שלכם ותניחו למדינה לנפשה. זה קל מדי, זה מעליב מדי, זה מבזה מדי. אני יודע שהציבור שבו אני חי הלך ללאומיות מדי, אם לא נגיד ללאומנות מדי, ואיבד את המכנה המשותף הטבעי אתך, עם היהדות הדמוקרטית החילונית.
אבל אני אומר שרק שם נמצא את המכנה המשותף, מתוך הרצון לבנות חברה יהודית דמוקרטית, כשאנחנו יודעים שאצל הרבה מהחברים שלנו, דמות הדיוקן של האבות המייסדים הם לא אותן דמויות. אבל אני רוצה לחיות אתך בצורה שוויונית ובצורה מלאה ולנסות למצוא בתוך העולם הדתי שלי את מרחב המחיה הדמוקרטי הרחוק ביותר והמלא ביותר שאני יכול. זה דורש את סוד הצמצום, זה דורש את הוויתור, זה דורש מעל הכול את הרצון הטוב. אם מותר להגיד באהבה ובהערכה - אני לא מוצא בספרך את הרצון הטוב. אני מוצא פה את העמידה העיקשת שאומרת: אני לא אתן יד למקף הזה.
ברוח עשרת ימי התשובה האלה אני אומר שלשם הייתי רוצה לשוב, לחשבון נפש הישראלי שלנו הייתי רוצה שנעשה יחד את המקף מחדש.