דמוקרטיה השתתפותית ותכנון עירוני – הילכו יחד ?

פרופ' אמריטוס ארזה צ'רצ'מן 

  האם קרה לכם שהתחילו לבנות משהו ליד ביתכם ולא ידעתם על כך לפני כן?
האם קרה לכם שניסיתם לקבל מידע מהעירייה לגבי תכניות עתידיות ולא רצו לתת לכם?
אם עניתם כן לאחת מהשאלות הללו אתם בחברה טובה, כי זה קורה להרבה אנשים ברחבי המדינה. למה זה קורה? מפני שהרבה מהמערכות אינן מבינות את החשיבות של שיתוף תושבים בתהליכי תכנון ומפני שאין מספיק נכונות לאפשר לאנשים נוספים לקחת חלק בתהליך.

מצד שני, האם קרה שאתם התארגנתם להתנגד לתכנית העלולה להשפיע על איכות חייכם? האם נעניתם להזמנה של הרשות או של מתכננים לבוא ולהשתתף בתהליך כל שהוא?

אם עניתם בחיוב לשאלות הללו, אתם חלק ממספר הולך וגדל של תושבים הפעילים בנושאים אלה, אך יש גם הרבה תושבים שאינם מודעים לחשיבות של ההשתתפות שלהם ולאפשרויות לשיפור המצב שהיא יכולה לספק.
למה שיתוף/השתתפות חשובה כל כך לכל המעורבים בתהליכי תכנון?
קודם הגדרה ואחר כך תשובה לשאלה זו.
שיתוף/השתתפות הציבור היא תהליך בו אנשים (שאינם נבחרים או ממונים למשרות שלטוניות, ואינם אנשי מקצוע שעובדים עבור הרשויות) לוקחים חלק בתהליכי קבלת ההחלטות במוסדות ו/או בסביבות הנוגעים להם. בעברית ניתן להבחין בין שני היבטים של אותו תהליך – שיתוף והשתתפות.
1) שיתוף הוא תהליך בו אנשי רשויות, או אנשי מקצוע, מעוניינים לערב את התושבים בתהליך קבלת ההחלטות והם יוזמים פעולות האמורות לאפשר את המעורבות הזאת.
2) השתתפות היא הפעולות של התושבים הנענים ליוזמה הזאת, או הפעולות שהם יוזמים בעצמם כדי להשיג מעורבות בתהליך.

שיתוף האנשים בתהליך יכול לשרת מספר מטרות, מעבר למטרה הבסיסית של מימוש הדמוקרטיה. בראש וראשונה השיתוף נותן לאנשים שונים קול, מאפשר להם לבטא את הידע האישי שלהם ובכך להסביר את הצרכים וההעדפות שלהם.


מבחינתי, המטרה הבסיסית של תכנון מרחבי היא ליצור סביבה ותנאים המאפשרים לכל אחד ואחת להשיג רמה מרבית של איכות חיים, בהתחשב באילוצים האישיים, החברתיים, הכלכליים והסביבתיים הקיימים, ומבלי לפגוע באיכות החיים של אחרים בדור הזה ובדורות הבאים. איכות חיים מוגדרת כהערכה הסובייקטיבית של הפרט את המידה שבה הצרכים שלה, או שלו, בתחומי החיים השונים, באים על סיפוקם. איכות חיים מוגדרת כהערכה הסובייקטיבית של הפרט את המידה שבה הצרכים שלה או שלו, בתחומי החיים השונים, באים על סיפוקם.
תחומי חיים אלה כוללים: בריאות, חיי משפחה, יחסים חברתיים, מקום מגורים, תשתיות בסיסיות- מים, ביוב, חשמל, תקשורת, מקום עבודה, שירותי ציבור ומסחר, גישה למשאבים ציבוריים, שוויון חברתי, איכות הסביבה, ביטחון אישי וקבוצתי, מצב כלכלי, מימוש ערכים דתיים, לאומיים, אתיים וכו'.
ניסוח זה של המטרה מבוסס על ההכרה שכל אוכלוסייה מורכבת מקבוצות שונות של אנשים, הנבדלות במידה זו או אחרת אחת מהשנייה בצרכים וברצונות שלהן, ושכל קבוצה צריכה לקבל מענה במידת האפשר לצרכים ולרצונות אלה. אנחנו יכולים להבחין בין קבוצות הנבדלות על-פי גיל, מגדר, תרבות, מצב כלכלי-חברתי, בריאות, סגנון חיים, וכו'. מטרה זו איננה קלה להשגה. הרי לקבוצות שונות של אנשים יש הגדרות שונות של איכות חיים, ומטרות ואינטרסים שונים; מטרות ואינטרסים אלה יכולים להיות דומים, משלימים אך גם סותרים; ואין בהכרח פתרון פשוט לסתירות הללו. אך, כיוון שאין מצב שבו יש פתרון אחד ויחיד אפשרי, אפשר לחפש אפשרויות שונות ליישב את הסתירות.

האתגר בתכנון הוא למצוא איזון הולם וצודק בין מטרות ואינטרסים אלה. הבעיה היא, איך להגדיר מהו איזון הולם וצודק והשאלה היא, מי קובע את ההגדרה של איזון, של הולם ושל צודק במקרה נתון עם ההקשר המסוים והקבוצות המסוימות.

אחת הדרכים המוצגות היום כדרך המתאימה ואולי המיטבית להשיג מטרה זו, היא הגישה הנקראת שיתוף הציבור בתהליכי קבלת החלטות. שיתוף והשתתפות הציבור מתוארים כיכולים להשיג מטרות מגוונות ותועלות ציבוריות, חברתיות- קבוצתיות ואישיות.
העקרונות שעומדים בבסיס הערך של שיתוף/השתתפות הם: דמוקרטיזציה; צדק חברתי וסביבתי הליכי; חיזוק החברה האזרחית; הגברת האמון ההדדי בין המשתפים והמשתתפים; הכרה בחשיבות ובלגיטימיות של ידע מקומי (הידע של התושבים עצמם) לצד ידע מקצועי.
את המצב היום של שיתוף הציבור אפשר לתאר בקצרה מהצד הבעייתי ומהצד החיובי. הצד הבעייתי הוא: פורמלית, שיתוף הציבור מוגבל היום לשלב ההתנגדויות הקבוע בחוק התכנון והבניה ולגופים מוגדרים. בשנים האחרונות היו יוזמות של הממשלה להגביל עוד יותר את אפשרות הציבור להשתתף ולהשפיע (לדוגמה, הדרישה לתצהיר החתום בפני עורך דין שחייב להיות מוגש עם ההתנגדות, או הקמת הוועדה לתשתיות לאומיות). קיימת התנגדות לשיתוף בהרבה מסגרות ואצל הרבה אנשים. בין השאר, נותנים לנו רק את האפשרות להתנגד ואז באים אלינו בטענות שאנחנו תמיד נגד.
אך יש גם צד חיובי במצב היום: קיימת היום פתיחות ונכונות ליותר שיתוף, הרבה יותר משהיה בעבר הלא רחוק. במשרדי ממשלה שונים וברשויות שונות (פנים, הגנת הסביבה, תחבורה, בינוי ושיכון, קק"ל) יש מידות משתנות של פתיחות, שקיפות ותמיכה, ויוזמות של תהליכי שיתוף הציבור. קיימים אנשי מקצוע מתחומים שונים (תכנון ערים, עבודה קהילתית) המעוניינים לפעול בתהליכי שיתוף ובעלי כישורים לכך. ארגונים ארציים, כמו החברה להגנת הטבע ואדם טבע ודין, תומכים בתהליכי השתתפות, וחשוב ביותר קיימת מודעות ונכונות מצד ציבורים שונים ברמה האזורית והמקומית להתארגנות ולפעולות.
יש מספר עקרונות פעולה המתחייבים מהעיקרון של שיתוף הציבור:
1. שקיפות ובהירות של תהליכי קבלת ההחלטות.
2. מידע מוקדם, פתוח ונגיש לכל בצורה שוויונית.
3. אפשרות לתושבים יחידים ולקבוצות להיות שותפים בתהליך התכנון בצורה שוויונית והוגנת ומהתחלת התהליך.
4. חובת דיווח (accountability) של רשויות התכנון לתושבים, על-ידי הנמקה והבהרת הרציונל של קבלת ההחלטות.

מה נדרש בשלב המיידי כדי לשפר את המצב?
• למסד את הזכות של כל ארגון ואדם לקבל מידע ולהגיש התנגדות.
• למסד את הזכות לקבל מידע בשלב מוקדם של תהליך קבלת ההחלטות ולהשתתף בתהליך כולו.
• לפתח מודלים של תהליכי שיתוף המתאימים לנושאים, רמות תכנון וקבוצות אוכלוסייה שונים.