אקטיביזם שיפוטי

  אקטיביזם שיפוטי הוא גישה, לפיה בית המשפט אינו צריך להצטמצם לפרשנות החוק בלבד, אלא עליו לעסוק בהשלמת החסר בחוק ובפיתוח המשפט. לפי גישה זו האיזון הראוי בין ערכים חברתיים מתנגשים, כגון חירות הפרט לעומת צרכי הכלל, ייעשה על ידי החלטה היוצרת שינוי בדין הקיים, בדרך של ביטול חוק המנוגד לחוקה, או לחוקי יסוד או ביטול חקיקת משנה המנוגדת לחוק – או על ידי יצירת דין חדש שלא היה קיים קודם לכן ("חקיקה שיפוטית").
לשם יצירת דין חדש, השופט "האקטיביסט" מוכן לפתח אמצעים שיפוטיים חדשים, כגון: פתיחת שערי בית המשפט בפני מתדיינים, שיטת פרשנות חדשה, שימוש בכלי משפט חדשים כמו תום לב, הסבירות והמידתיות. האקטיביזם השיפוטי אופייני במשפט הציבורי, אך קיים גם בכל ענפי המשפט, כמו קביעת הלכת השיתוף בין בני זוג, נשואים וידועים בציבור, שלא היה לה ביטוי בחוק או בהלכה.
אל מול גישה זו עומדת גישת הריסון העצמי, לפיה השופט ישקול את ההתנגשות שבין ערכים או בין דינים, אך יכריע לרוב על ידי השארת הדין הקיים על כנו ולא ייצור דין חדש.
מי שהוביל, בישראל, את האקטיביזם השיפוטי היה השופט אהרון ברק, ומנגד מי שצידד בגישת הריסון היו השופטים משה לנדוי ומנחם אלון. חברי כנסת רבים היו אף הם ממתנגדי האקטיביזם, בטענה שאין זה מתפקידו של בית המשפט ליצור "חקיקה שיפוטית". שכן, זהו תפקידה של הכנסת ואילו על בית המשפט להישאר בתחום פרשנות החוקים.