ברק (האמריקני) עצר את המלחמה

ד"ר אלון ליאל 

  במהלך המלחמה בעזה ראיתי ב"פי האתון", עיתון הסטודנטים הירושלמי, כותרת לפיה מחקר של המחלקה לסטטיסטיקה באוניברסיטה קבע בנחרצות: "כל מאה פלשתינים הרוגים הם מנדט נוסף לאהוד ברק". המחלקה לסטטיסטיקה טעתה - לפי הסקרים כרגע מאתיים וחמישים הרוגים בעזה הם מנדט נוסף ל"עבודה"...
הכותרת ב"פי האתון" נכללה בקטע ההומוריסטי של העיתון, אבל מקומה האמיתי במאמרי הפרשנות.

ב"טרויקה" שניהלה את מלחמת עזה (השלישית? הרביעית? מי סופר !?) היה פוליטיקאי אחד שאינו מתמודד בבחירות הקרבות מול שני מתמודדים. אין פלא שהבלתי מתמודד, אהוד אולמרט, היה שונה בדעותיו מול אלה של המתמודדים: ציפי לבני ואהוד ברק. לאולמרט היו שיקולים ארוכי טווח, רובם ענייניים וחלקם נוגעים למקומו בהיסטוריה. לעומתו, הכי רחוק שלבני וברק רואים כרגע זה ה- 10 בפברואר 2009, מועד הבחירות, זה מבחינתם הטווח הארוך. זה מסתבר הטבע האנושי – גם פוליטיקאי קרוב אצל עצמו.

מכיוון שאת שינוי תמונת המצב המדינית בעזה, שיכולה להיות ההישג האמיתי במלחמה הזאת, לא היה ניתן להשיג עד ה-10 בפברואר 2009, הוא לא נשקל למעשה על ידי לבני וברק, מתמודדים בבחירות הקרובות. יתר על כן, לוח הזמנים היה מבחינתם עוד יותר קצר, שכן אף אחד מהם לא רצה להסתכן בהטרדתו של הנשיא אובמה עם כניסתו לתפקיד, ב- 20 בינואר. החשש מאובמה הוא שהוציא את החייל הישראלי האחרון מעזה.

יש רק דרך מדינית אחת לבחון אם המערכה בעזה הסתיימה בניצחון ישראלי - אם נשיא הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, יוכל לבקר בעזה לאחר המלחמה. נכון שיש גם מטרה ביטחונית – הפסקת הירי מהרצועה על יישובינו, אבל היעד המדיני העליון הוא חיזוק מעמדה של המנהיגות הפלשתינית המתונה ושליטתה על כל שטחי הרשות הפלשתינית. המבצע בעזה היה למעשה מערכה הצבאית להקמת מדינה פלשתינית ידידותית לישראל. חיילינו עוד לא יודעים, אבל אם הם ינצחו צבאית ומדינית גם יחד, תוקם, ובמהרה, מדינה פלשתינית. אם המלחמה הזו תוכתר כהצלחה ישראלית, תהפוך המלחמה הזאת ברבות הימים למלחמת העצמאות הפלשתינית.

מבין שלושת מנהיגי המלחמה נראה שרק ראש הממשלה אולמרט חתר למצות את המהלך מול החמאס. נראה שרק אולמרט לחץ להישג מדיני של ממש. זו הטרגדיה של מדיניות המזרח-תיכונית של ישראל. כל אימת שהפוליטיקאי הישראלי עומד לבחירה הוא מכפיף את השיקול המדיני/לאומי לזה המפלגתי/האישי. זו גם הסיבה שלבני וברק העדיפו להסתפק בהישגים הצבאיים של המלחמה בעזה - במכה הצבאית לחמאס; בצמצום משמעותי של הירי לישראל ובצמצום ההברחות דרך מצרים, ולא להיאבק על הישג מדיני ארוך טווח. המשך הלחץ הצבאי על החמאס עלול היה ליצור סיבוכים צבאיים יקרים אלקטורלית.

הבוחר הישראלי, יחד עם ברק אובמה, קבעו מתי תסתיים המערכה.

-----------------------------------------------------------------
ד"ר אלון ליאל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, מרצה כיום על יחסים בינ"ל באוניברסיטה העברית ובתכנית לישוב סכסוכים באוניברסיטת תל אביב.