|
מבוא
מאמר זה עוסק בפילוסופיה ובפרקטיקה החברתית של פרופ' אמיתי עציוני, כפי שפותחה במהלך שלושים השנים האחרונות. תורתו מהווה גרסא ספציפית של "דמוקרטיה השתתפותית", ולכן רלוונטית לקוראי נ.צ. לדמוקרטיה. על אף העובדה שהשם אמיתי עציוני מוכר למעטים בציבור הישראלי, הוא נחשב לבין מאה התיאורטיקנים המובילים בעולם המערבי, שהשפיעו לא רק על החשיבה הפוליטית באולימפוס האקדמי, אלא גם על תפיסת עולמם של מנהיגים בולטים במערב. עליהם נמנים בין היתר: ג'ימי קרטר וביל קלינטון מארה"ב, טוני בלייר מאנגליה, גרהרד שרודר מגרמניה, ושמו נקשר גם להתחדשות הרעיונית של "השמאל" במערב אירופה.
היסטוריה אישית בקצרה
אמיתי עציוני נולד בגרמניה בשנת 1929 וברח בעור שיניו מאימת הנאציזם בשלהי שנות ה-30. הוא התחנך בפנימיית בן-שמן ובהמשך למד תואר ראשון באוניברסיטה העברית אצל מרטין בובר. במלחמת העצמאות לחם ביחידת עילית, ששני שליש מלוחמיה נהרגו בקרבות שהתנהלו במערכה על ירושלים. בהמשך סיים דוקטורט בזמן שיא של שנה וחצי באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה. הקריירה האקדמית שלו כוללת 20 שנה כפרופסור באוניברסיטת קולומביה. בשנת 1980 הוא מונה כפרופסור הראשון של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון ושם הוא מנהל גם מכון מחקרי – The Institute of Communitarian Policy Studies ורשת אינטרנטית - The Communitarian Network. כמו כן שירת עציוני בשנים הראשונות של שנות השמונים כיועץ בכיר בבית הלבן לענייני פנים.
אמיתי עציוני הוא מחברם של 24 ספרים. הספרים הראשונים כוללים A Comparative Analysis of Complex Organizations (1961) ואת Modern Organizations (1964). ספרים אלה נחשבים כקלאסיקה בסוציולוגיה ארגונית. התורה על "קהילתיות" ,Communitarianism התגבשה אצלו בשנות התשעים ומקבלת ביטוי בין היתר בספרים The New Golden Rule (1996), Communitarian Thinking (1996). אמיתי עציוני הוא גם פרשן מבוקש במדיה האמריקאית בנושאים פוליטיים וחברתיים.
אידיאולוגיית "הקהילתיות"
אף כי לאידיאולוגיית "הקהילתיות" יש שורשים עתיקים גם בתנ"ך ובברית החדשה, עם הדגש על הכנסייה/בית הכנסת לא רק כבית תפילה בלבד, אלא כמרכז הקהילה, זכתה אידיאולוגיה זו לתחייה במאה ה- 19 על ידי סוציולוגים, כגון פרדיננד טוניס (Tonnies) ואחרים.
הדילמה החברתית המרכזית לדעת עציוני היא איך מאזנים את טובת הכלל – The Common Good עם החופש והאוטונומיה של הפרט. במשטרים סמכותיים, מימין הפשיסטיים למיניהם, ומשמאל משטרים קומוניסטיים, ההנהגה היא הקובעת את טובת הכלל ואת כללי "העשה ואל תעשה", מה מוסרי ומה ראוי.
במשטרים סמכותיים אלה, על הפרט להתיישר עם הקו של השליטים – ואם לאו, סופו רע ומר. במשטרים הליברלים, בהם צמחו הדמוקרטיות במאתיים השנים האחרונות, סיפוק האינטרסים האישיים של הפרט, חופש הבחירה והאוטונומיה שלו הפכו לערך המרכזי העליון. יתר על כן, בחברה כזאת, החזק שהוא לרוב בעל ההון, הוא השולט והוא המצליח לכפות את רצונו על החלשים יותר ועל הרוב הדומם. אנחנו עדים לתהליך כזה גם בישראל: הכוון של החברה הוא, משלטון שהיה מבוסס על ערכים סוציאליסטיים, כשהקיבוץ – אף כי היה תמיד מיעוט באוכלוסיה- היווה את החלוץ לפני המחנה, לחיקוי של ערכי השוק החופשי.
המודלים לחיקוי הם המודל האמריקאי מבית היוצר של הנשיא רונלד רייגן והכלכלן מילטון פרידמן, והמודל האנגלי של מרגרט תאצ'ר. בניתוח מעמיק חותך עציוני את קשר הגורדי הזה וטוען שחברה ראויה היא זו, המאפשרת הן את המימוש האישי של הפרט ובו-זמנית מקיימת סדר ציבורי המאפשר קיום טובת הכלל. יתר על כן, חלוק עציוני על ההנחה הרווחת שיש Tradeoff בין מוסריות וחופש. הנחה זו של ויתור על דרגות חופש עבור טובת הכלל, מבוססת על הנחה לגבי טבע האדם. ההנחה הבסיסית המקובלת היא, שהמניע הבסיסי של הפרט הוא דרוויניסטי, מלחמת הישרדות חסרת פשרות בין החזקים והחלשים, המתבטא במירב התועלות האישיות של הפרט לעצמו, ולכל היותר גם לבני ביתו. מדי פעם "זורקים עצם" לחלכאים על מנת שלא יתקוממו. לכן גם חברה דמוקרטית ליברלית חייבת להגביל את דרגות החופש של הפרט, את מידת האוטונומיה, על ידי חקיקה הקובעת מה מותר ומה אסור.
כאן אנו מדברים על המתח המתמיד בין כוחות השוק לבין מוסדות השלטון וזרועותיו: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת, כאשר מוסדות השלטון אמורים לרסן את כוחות השוק ולהגן על החלש. עציוני מוסיף צלע שלישית – החברה האזרחית - the civic society, שבמרכזה נמצאת הקהילה המקומית – the community, ועל כן תורתו קיבלה את השם "קהילתיות" – communitarianism.
אומנם גם ברמה המקומית שולטים לעיתים קרובות החזקים, ואילו קולו של הרב הדומם לא נשמע, לכן באידיאולוגיה של עציוני יש דגש חזק על האחריות של הפרט – responsibilities. דגש זה מסיט את השיח מ"זכויות" ל"אחריויות", ועציוני רואה באיזון בין זכויות וחובות הפרט את המפתח לחברה דמוקרטית ראויה1. לכן רוצה עציוני להסיט את השיח מאחריות הממשלה, המחוקק, לאזרח הפשוט במסגרת הקהילה שלו.
אמיתי עציוני גם כופר בהנחה, מאוד שכיחה, לגבי טבע האדם כמקדם את האינטרסים האישיים בלבד. לטענתו הפרט הוא גם חיה חברתית, עם מחויבות מוסרית בעיקר לקהילה בה הוא חי. תורתו, המכונה לאחרונה גם "כלכלה – קהילתית" (Communitarian economics) מבטאת את הרעיון שבמקביל לקידום האינטרסים האישיים, במידה ונוצרים התנאים המתאימים, נוצרת גם מחויבות מוסרית לקהילה בו מתגורר הפרט. עציוני טוען שלפרט אין את הזכות המוסרית להחליט אם הוא רוצה להיות אחראי ולפעול לטובת הכלל, הוא חייב! הוא מציע, לדוגמה, לחוקק חוק המחייב שנת שירות לאומית לתועלת הציבור לאחר סיום בית הספר התיכון. שנת שירות זו תשמש כתרופה לנגע של המנטאליות האגוצנטרית השכיחה בנוער בארצות המערב, וגם תפעל "כמערבל סוציולוגי גדול" ... לפיתוח ערכים משותפים והתחברויות בין אנשים מגזעים ורקעים תרבותיים שונים.
תפקיד מערכת החינוך
כאן נכנסת לתמונת עולמו של עציוני תפקידה של מערכת החינוך. טענתו היא, שילדים מתחילים את בית הספר עם אופי מוסרי בלתי לא מגובש עדיין, וללא מחויבות חזקה למערכת ערכים ספציפית. לדבריו, אם יש לשקם ולבנות את התשתית המוסרית של הקהילה, בתי הספר צריכים להיכנס במקום בו נכשלו המשפחה והמוסדות הדתיים. על המחנכים לתרום לפיתוח איכויות אישיות המביאות תועלת לכלל וכוללות ערכי מוסר חברתיים. הוא כותב: "יש מעט מסתורין, מה כלול בפיתוח אופי....הדבר כולל "שליטה על דחפים" (Impulse Control), והנכונות לגייס אנרגיות לא רק לסיפוק דחפים ביולוגיים ואינטרסים אישיים, אלא לפעול גם לטובת הזולת. כמו כן החינוך הערכי צריך להימנע ככל האפשר מסוגיות המפלגות קהילות, אלא לחנך למטרות-על שחייבות לאחד את הקהילה. ערכים אלה כוללים פסילה של אפליה על בסיס גזע, מוצא אתני או מגדר, דחייה טוטלית של השימוש באלימות, והתייחסות אל הזולת, גם אם דעותיו שונות מאוד, בהבנה, בכבוד ובאהבה.
שביל הזהב החדש
הליבה של תורת הקהילתיות, על פי עציוני, היא מציאת שביל הזהב החדש, מציאת האיזון בין זכויות וחופש הפרט לבין "אחריויות", חובות וסדר חברתי. אך המנגנון המרכזי אינו בחקיקת חוקים ותקנות באמצעותם רוב אקראי כופה את דעתו על מיעוט וכך גורם לניכור וקיטוב חברתי. יש מקום לחקיקה, אך היא צריכה לבוא בסוף תהליך ארוך של התדיינות ציבורית. דוגמא אחת משמשת הסוגיה של הזכות להפלות. סוגיה זו מפלגת ומקטבת את ארה"ב וגם גרמה ללא מעט ביטויי אלימות. בצד של הליברלים קיימת דעה נחרצת שגופתה של אישה היא רכושה, וזכותה להחליט אם ללדת או לסיים את ההיריון. בצד של השמרנים קיים הערך של קדושת החיים האוסר לחלוטין כל הפלה, מתחילת ההיריון ועד הלידה.
הדרך של עציוני לפתור דילמה זו היא באמצעות ניהול דיאלוגים ברמה הקהילתית. עציוני טוען שסקרי דעת קהל הראו, ששלושת רבעי הציבור מוכנים לאפשר הפלות בחודשים הראשונים של ההיריון. כלומר שפשרות בונות שאינן מפלגות ומקטבות, בנות השגה בעקבות דיאלוג רחב היקף, אף כי ממושך לפעמים. בדיאלוג כזה, בו אזרחי הקהילה שחונכו ללקיחת אחריות ציבורית, למתן כבוד והערכה לשונה והאחר, ניתן להגיע לפשרה המקובלת על כולם .
החקיקה מהווה את השלב הסופי, המעגנת את הערכים והנורמות לאחר שהושגה הסכמה רחבה, אם כי לא בהכרח מלאה, וכך ממזערת את השסעים של החברה האזרחית.
|
בטעינה...
